Loading | טעינה

צילום / דני מינדרול

חשבתי שזה יהיה לא הכי מתאים עבורי לקרוא לעמוד הזה ביוגרפיה כי עצם המילה "ביוגרפיה" מעוררת בי שעמום ומזכירה לי ביולוגיה, גרף ורפיון. ועל כן בחרתי דווקא במילה "עליי" כדי לייצג את העמוד הזה, כי ככה אני גם יכולה לספר לכם קצת עליי וגם לרמז על כמה מהדברים שעליהם אני מרגישה אחריות ואשר בהם אני מאמינה בכל לבי. אחריות? כן. למה לא. עליי!! מצד אחד, אחריות זו מעוררת בי פחד ואימה ומצד שני ממלאת אותי סיפוק אדיר ונותנת לי תקווה גדולה.

אז איך נעשה זאת?

נראה לי שכשאני משוחחת עם עצמי יוצאים דברים פשוטים וברורים לרוב. אז יופי. הוחלט. שיחה יומיומית. אשתדל ליפות כמה שפחות ולתת למילים להופיע. יאללה, נתחיל!

מהו שמך?

זו שאלה מכשילה… ההורים שלי החליטו לקרוא לי תמר, אחרי שאמא שלי ויתרה על הצורך לקרוא לי ג’וי כי היא פחדה שבבית הספר בטח יטרחו לעברת לי את השם לשמחה. אני חושבת שהיא עשתה החלטה נבונה.

מתי נולדת? ואיפה?

בשביעי לשביעי 1980. בישראל.

מתי התחלת לשיר?

בגיל 8 חודשים, חודשיים אחרי שחגגו לי יום הולדת חצי שנה. זה היה בזמן שאמי חיתלה אותי, כך היא מספרת, מיד אחרי שחזרה עם אחי הגדול מהסרט ‘היפהפיה הנרדמת’ של וולט דיסני. כשהיא שרה מעליי את פזמון השיר "I Wonder" מסתבר שחשתי צורך לחזור אחרי הצלילים מבלי להתבלבל כלל. אני מניחה שכבר אז התחלתי לתהות בקול.

ומאז את שרה באופן קבוע?

תמיד אהבתי לשיר, אבל כמו בהרבה מקרים אחרים בחיי, קודם חיפשתי את עצמי במקומות שרק עוזרים לי להתקרב למה שאני הכי אוהבת ורוצה.

איפה חיפשת?

בסדר כמעט כרונולוגי חיפשתי במקומות הבאים: בחוג חלילית, התעמלות קרקע, כינור, התעמלות אמנותית, ג’ודו, טניס, משחק, בימוי ותאטרון בובות.

ובכל זאת, מתי התחלת לנגן על גיטרה ולכתוב?

השיר הראשון בחיי נכתב בגיל 14 והוא מתחיל ככה: "צבעים של שמחה צובעים את העולם, צבעים של תקווה מתפוררים לאיטם…". כך נפתחה המחברת הראשונה שלי, בכל אופן. בגיל 15 החלטתי לקחת ליד את הגיטרה הקלאסית הספרדית שתמיד שכבה בפינה בקייס הישן והמאובק וקראה אליי "תמר… תמרי" אז כבר זרמתי וביקשתי מאמא שלי ללמוד לנגן. לא יכולה לומר שהייתי מתמידנית גדול בלמידה שלי את הכלי אבל עם כל אקורד חדש שהגיח מבין אצבעותיי נוצר לחן חדש שהלבשתי לאיזשהן מילים שכתבתי. השיר הראשון שהלחנתי עם הגיטרה היה איזה שיר שכתבתי בהשראת ספר ילדים נהדר של מיכאל אנדה, ‘מומו ושודדי הזמן האבודים’. אני זוכרת שהשיר שלי התחיל במילים "כי עכשיו אני מומו ואף אחד לא מבין…" אבל כנראה שאת הלחן החמוד שהלבשתי על Am, C, ו-Dm לא אוכל לשחזר לעולם, גם אם אחשוב שיש סיבה טובה לעשות כן.

מתי מצאת שהמוזיקה היא אהבתך האמיתית היחידה?

איני מאמינה כי מוזיקה היא אהבתי היחידה אבל ככל הנראה זו בהחלט אהבה והיא אמיתית. בגיל 22 התגלגתי לשיר בלהקה של חבר טוב מהתיכון ואז פגשתי לראשונה במוזיקאים שלמדו בבי"ס רימון. אפילו קיבלתי סולו, אי שם בחדר חזרות יקר למדיי. עקב כך שהרעיפו עליי מחמאות ועל אף שכבר אז היה לי קשה לקבל אותן כשיקוף של משהו מציאותי שלא הייתי בטוחה שהרווחתי, התחלתי לגשש בכיוון. כעבור שנה נגן הגיטרה כבר היה המעבד השותף שלי בתחרות השירימון בבי"ס, נגן התופים ניגן על קרש כביסה וכעבור הרבה מאד שנים שרתי את קולות הרקע באלבום הראשון של ראש הלהקה החמודה ההיא שהכניסה אותי לתחום מלכתחילה. אמיר, גיל ורון, תודה לכם באשר אתם.

איך היה ללמוד בבית ספר רימון?

תראי תמר, את הרי יודעת שקשה לנו עם מסגרות, אז במובן הזה היה לא קל. אבל חוץ מהבעיה הקטנה הזו, שעושה רושם שזו באמת לא רק הבעיה שלי וכי אולי באמת יש בעיה כלשהי עם המסגרות עצמן, היה נפלא, מספק ומלמד, שלא לדבר על זה שהכרתי שם אנשים מדהימים שעד היום אני קוראת להם חבריי הטובים. היום כשאני כותבת שיר יש לי בראש תרגילים והערות שנזרקו לכיווני ע"י מורים טובים שבכיתתם ישבתי ואני סוף סוף מבינה כי באמת לא ניתן ללמד אדם לכתוב אך בהחלט יש הרבה מאד טיפים לתת, כאלו שעשויים להדהד בו עוד שנים רבות לאחר מכן.

ואחרי רימון, מה עשית עם עצמך?

קודם כל נסעתי להודו וקניתי מלא חבילות של טיקות בהרבה מאד צבעים. אחר כך חזרתי לארץ ונכנסתי לדיכאון עמוק שהסתיים בהחלטה להתחיל לנגן ברחוב (הרחבה על הנושא בעיתון למה לא). במקביל התחלתי להקליט את המוזיקה שלי אט אט ולהתנסות כמעט בכל דלת שנפתחה בפניי כל עוד היה לה איזשהו קשר למוזיקה. לימדתי גיטרה ופיתוח קול, שרתי בהופעות מכורות, הכרתי אמנים כמו אלי לו-לאי ושחר אבן-צור, פה הקלטתי לזה, שם התייעצתי בהוא, נסעתי לפה, טסתי לשם ובכל רגע שעבר למדתי עוד על העולם המטורף הזה שבו אנחנו חיים. העיקר שאנחנו חיים.

ולמה את כותבת תמיד בזכר?

דווקא לא כותבת תמיד בזכר. אבל עכשיו אני כותבת בזכר כי ככה השפה העברית בנויה ועוד לא הספקתי לגשת לנושא הזה עם תשומת הלב הראויה.

תגידי תמר, אם היית רוצה לשנות דבר אחד בעולם, מה זה היה?

הייתי שמחה לשנות את איך שהחברה האנושית תופסת את המושג שינוי. התפיסה הרווחת היא לרוב מאד גברית כך שרבים נוטים להתייחס למושג הזה כאילו זו מטרה שיש להשיג ואז שמים הכל תחת הגדרות נורא מדוייקות עד שהן לא מותירות ברירה אלא להתאכזב ומשכיחות מאיתנו את ההבנה כי שינוי הוא תהליך. בעיניי השינוי קורה בכל רגע, בין אם אנחנו רוצים אותו ובין אם לא, וזה מאתגר מאד, בלשון המעטה. במילים אחרות, מה שהייתי רוצה לשנות זה את ההתייחסות שלנו להקשבה שלנו בתוך תהליך השינוי שהוא בעצם החיים, פשוטם כמשמעם.

מתי התחלת לחשוב כך ולהתמיד בשינוי?

בגדול, מאז ומתמיד הייתי רגישה מאד לכל מקום שמבטל את החופש שלי מתוך הרגל ומבלי להכיל כי יש מקום לשינוי. תמיד. למשל, כשהייתי ילדה בבי"ס יסודי ממש לא הסכמתי שיגידו לי שרק בגלל שאני בת עליי ללמוד תפירה עם הבנות אז כתבתי לשרת החינוך מכתב ודאגתי שהחוק הטיפשי שהתחולל עליי ועל כל הבנות בכיתתי, ישתנה מין היסוד. בהמשך חיי, כשיצאתי לעצמאות כמוזיקאית ישראלית צעירה ומשהרגשתי תקועה בלי מרחב ליצירה של עצמי על במה, התחלתי להופיע ברחוב. עם הזמן גיליתי שהתחום הזה בארץ דורש שינוי מהקצה אל הקצה והתחלתי להשפיע איפה שאני רק יכולה על התהליך לקרות (סיפור הרקע המלא גם הוא בעיתון למה לא). ולאחרונה, כשמצאתי את עצמי ללא בית וחיה אצל ההורים שלי בגיל 31, גיליתי שהורים הם השיקוף הטוב ביותר לכל מה שעובד ולכל מה שלא עובד בחיי ומכך הסקתי במהרה כי השינוי מתחיל בי (זה כמובן אחרי שדרשתי מהם להשתנות וגיליתי שזו אינה בקשה הגיונית). במילים אחרות, גיליתי שעליי לעשות מאמץ לשנות קודם כל בעצמי את מה שאני לא אוהבת בי ורק אחר כך לצפות לכך שהשינוי יחול מחוצה לי.

שאלה אחרונה. מה הדבר שהכי חסר בעולם לדעתך?

שני דברים. סבלנות והקשבה. לעצמינו ולשיקוף שניצב מולנו. וזאת על מנת שנוכל לחוות את השינוי כבר עכשיו, זה אשר לו אנחנו מייחלים כל כך, ולדעת שההשפעה שלנו גדולה מאד, קטנים ככל שנהיה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>