Loading | טעינה

כשנכנסנו הבוקר לחנות המוזיקה הענקית בשיקגו שאל אותי בן דודי, יהודה, האם אני מתרגשת. עניתי שלא והתקדמתי לעבר השומר במטרה להעניק לו חסות זמנית על תיק הגב שלי, מחשש לגנבות כמובן. תשובתי השלילית גרמה להשתאות מסוימת, ובצדק. לא היה לי חשק לשתף אותו בסוג ההתרגשות שהציפה אותי, משלא היו לי עדיין מילים לתאר את מהותה.

פסעתי בזהירות אל תוך גן עדן של גברים ארוכי שיער ארוך המצביעים ומסבירים על כלי נגינה, אך כנגד המסלול אליו שעה גופי, מיד חתכתי ימינה, לעבר דוכן המפרטים והמיתרים. המוכר שאל לשלומי (היום), כאילו אנחנו מכירים, באותה אדיבות אמריקאית מקובלת אשר משום מה מעוררת בי רצון לקלל, וּבִיעילות מתבקשת אסף עבורי את אותם החפצים אשר לא היתה לי כל התלבטות בעניין רכישתם. משם, המשכתי לביקור חפוז במעמד המפוחיות אך לנוכח כך שמחיריו היו גבוהים מבחנות ישראלית, הנחתי לרגליי סוף סוף להוביל אותי למקום אליו חיכיתי להגיע מהרגע שעזבתי את ישראל.

כשיצאנו בבוקר ידעתי היטב שאין לי מספיק כסף או כוונה לרכוש כלי נגינה רציני, אך עובדה זו היתה חלשה מכדי לשלוט ברצוני ברגע האמת. מרגע שמשכה ידי את דלת הזכוכית המובילה לחדר הגיטרות האקוסטיות המבודד, בו מתערבבים צלילי מיתר ברעש מנועי המזגנים האחראים על כך שהטמפרטורה ואחוזי הלחות יטיבו עם קהילת הגיטרות המתגוררת בְּחדר זה, התערבבו רצונות חדשים עם החלטות ישנות, רגשות מין העבר עם מחשבות על העתיד, ושוב לא הייתי נוכחת, שלא לדבר על היעלמותה המוחלטת של כריזמה מוזיקלית כלשהי שאני די בטוחה שהיתה לי בעבר.

בכל אופן, ברגע שריח העץ האלוהי פגש את אפי מיד תקפה אותי חמדנות מוזיקלית הנוהגת לפגוש בי בכל פעם שאני מבקרת בחנות כלי נגינה, אך למזלי, החלטתי מראש שהפעם לא אפעל בפזיזות. בפעם האחרונה שהולכתי שולל על ידי אותה חמדנות קיבלתי ‘עונש מאלוהים’, והגיטרה שקניתי אבדה או נגנבה, או שילוב של השניים אשר מעתה ועד עולם יעניקו להוריי סיבה טובה להזכיר לי עד כמה אני לא אחראית. כך או כך, שלחה תחושת החמדנות הבלתי ממומשת מסרים של השתוקקות למוחי, שמיד הוציאו לאור תגובות אימפולסיביות בסגנון "גם ככה לא מגיע לי" או "את בקושי מנגנת", מה שמיד יצר בלבי עצב גדול שעודד בנפשי ייאוש אשר לא ידעתי להסבירו, גם אם רציתי.

כעבור כמה שעות טובות, אני יושבת בבית קפה אמריקאי מסורתי מול פארק המילניום שבשיקגו, ובראשי עוברת מחשבה שכבר עלתה בעבר אך אני עונה לעצמי מיד שלא, אין דרך נכונה יותר לטייל. השמש זורחת, העננים לבנים ומלצרים צועקים לאוויר שמות של משקאות קפה אשר לא שמעתי על קיומם מעולם ונדמה כי הם ממציאים אותם במקום. בדרכי לשירותים אני אומרת במיומנות "זה בסדר" לכל מי שמתנצל בפניי על שהוא מפריע לי לעבור ונזכרת מדוע אני כל כך אוהבת את ישראל.

העצב שהציף אותי בבוקר בחנות המוזיקה התחלף בכמיהה לבית. לידי יושב בחור צעיר שעל כוס הקפה שלו כתוב השם חאמד, ומלפנינו תנועה כבדה של אנשים הנכנסים, יוצאים, חוצים רמזורים, מעשנים על מדרכות, מצטלמים עם אהוביהם וככל המשוער מתמודדים, כמוני ממש, עם התחושות המלוות את יומם ואת חייהם.

ביום שני אגיע הביתה. מעניין איך ימשיך המסע הזה.

לפרק הקודם ביומן המסע

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>