Loading | טעינה

יומן מסע – הקדמה

בעת הכתיבה, כשמידי פעם מצליחות אצבעותיי לגעת באיזושהי אמת פנימית שטרם קיבלה התייחסות ראויה מצדי אני נוטה להגזים או להתבדח, הֶרגל ערמומי במיוחד שירשתי מצמד הוריי החביבים. כך שאם אני שוכחת לנצל את יתרונות עיקשותי, הופכות בן רגע המילים לעצמאיות לחלוטין ופוצחות בריצה פתאומית לעבר כיוון חדש לגמרי, משאירות את האמת המנסה להיחשף, מאחור. ולכן, אבקש מכם, קוראיי האדיבים, להפנות את תשומת לבי במקרים שאני בוחרת, בין אם במודע ובין אם לא, לשמור את סודות מסעי לעצמי. כך גם יקבל התיעוד של מסעי אופי אינטראקטיבי, מה שתואם את אמונתי בכל הנוגע לתפקיד היצירה בעולם, ואני מצדי, אדגיש משפטים שבהם אני מביעה פסימיות המצביעה לא פעם על הדחקה של דבר מה עמוק יותר, ויחד אולי נבקר במחוזות חדשים. קריאה מהנה.

חלק ראשון – השתוקקות וגעגוע (27-31.3.2015)

בדרך לשדה, בעת העלייה למטוס ובמשך הטיסה כולה, נדמה היה לי כי בתוכי עומד להתחולל פיגוע רב נפגעות וכי אין בתוכי מאבטחת אחת ברת ניסיון אשר יודעת לזהות את ההתנהגות המשתלטת עליי ומסוגלת להפשיטני מנשקה. משלא היתה לי מזוודה "נורמלית", ארזתי בתיק המטיילים המוגזם שלי, את אותה התרגשות, ספק נעימה ספק מעיקה, אשר ליוותה אותי בשבועיים שהובילו לנסיעתי הפתאומית לארה"ב. שמחת ההתעוררות ממה שהסתמן כדיכאון חורף ארוך למדיי נשזרו כהרגלן, ברגשות פחד מהעתיד לבוא, אך להבדיל ממקרים דומים בעברי, לראשונה חוויתי כי ניצבת בפניי בחירה.

כבכל מסע רוחני גדול ממדים אשר בפתחו ניצב רצון לשינוי משמעותי בחיי, גם בפתחו של המסע הזה עסוק הראש שלי במלאכת יצירת ציפיות, בעוד הלב שלי עסוק ביצירת חששות מכל אותן תוצאותיהן האפשריות של הציפיות שממציא ראשי והגוף שלי? הגוף שלי מנסה להכיל את כל אלה, משימה הנעשית מאתגרת יותר משנה לשנה.

הייתי מצפה מכל שנות ניסיונותיי החוזרים ונשנים להרוות את אותו ‘צָּמא חסר גבול להגשמת חלומות’, ללמד אותי דבר או שניים, אך בינתיים נדמה כי בכוונתה של תחושת ההשתוקקות הזו להביס אותי בעודי חיה. יחד עם זאת, ולמזלי הרב, הפעם אין לי כל כוונה להניח לה להכניע אותי, לא אתן לה להשתלט ולקבוע בשבילי מתי אני מדברת ועם מי, לא הפעם, אחרי כל העבודה שעשיתי בְּשנה וחצי של הסתגלות לעובדת מעברי לעיר חדשה, לגמרי לבדי, לא אחרי שלמדתי להכיל געגוע, למוזיקה שלי או לדברים שטרם התרחשו. הפעם תופסים אותי ההשתוקקות והגעגוע בדש חולצותיי החגיגיות ביותר, יצירה משותפת ורצון למשפחה, ואין בכוונתי לאפשר לאופיה התזזיתי לקמט הכל ולכבות סיגריות בוערות, כהרגלה. הפעם זועקות מתוכי כל דמויותיי להתעסק בָּהשתוקקות עצמה, לבחון אותה כתכונה מובילה באישיותי, ולגעת עמוק בשורשיה, למען אלמד לאהוב אותה כשהיא מופיעה ובתקווה שיום יבוא ונהיה חברות טובות.

כשעלה הנושא בעת הטיפול האחרון שלי ושיתפתי את מטפלי בכך שאני ממש מנסה לסגל לחיי סבלנות אך מרגישה שאני שוב ושוב נכשלת בהשגתה, הוא זרע אור חדש בתודעתי. אצבע את המילים בגוון פואטי. לטענתו, סבלנותי פותחת בפניי מרחב חדש המאפשר לפחדיי לצוף במלוא עצמתם, ואלו נוטים להניע אותי לפעול בתזזיתיות המסיחה את דעתי מפחדיי.

  לפרק הבא ביומן המסע 

זהו להיום, אסיים בסדרת קישורים, שירים ותמונות אשר לדעתי משתקפים על פרק זה, ובפרק הבא אשתדל לגעת בקצוות נוספים של הנושא, בתקווה שאהיה אמיצה מספיק לשחות נגד הזרם ולהגיע אל מקורותיי. ובינתיים, אאחל לעצמי ולכל נפש המחפשת גם היא את הדרך שלה להגשמה עצמית, הנאה מכל צעד במסע וחג חירות שמח.

תמר בת 3

לפעמים. 30.3.15

"לפעמים קשה למצוא מרכז כדי לראות
האם הפחד הוא שמוביל אותי לרצות
או שזהו הרצון, הנולד ראשון מתוך תשוקה
הדומה שתי טיפות לאותה ילדה שמחה
זו שהייתי בדרכי להיות האישה שאני היום
הבוחרת לשוב ולהביע הבנה, פחד או חלום
המתנועעים יחד בין צליליי הגעגוע והכמיהה
משתקפים זה אל זו, כבמראה טובה."

שירים רבים נוספים בעמוד "מילים מחפשות לחן"

ולסיום, שיר שכתבתי מזמן בנושא השתוקקות פיזית, שהיא הנוראית והנעימה ביותר ; )

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>