Loading | טעינה

השבוע אנו מסיימים את ספר בראשית ונפרדים מהדמויות הגדולות של בראשית, אבות ואמהות האומה הישראלית. המעבר מבראשית לשמות הוא מעבר בין משפחה לעם. המעבר הוא מיידי. בפרשה שלנו יעקב מברך את כל בניו, בשכבו על ערש דווי, והם עדיין משפחה, משפחה מאוחדת היורדת לגור במצרים לאחר שנים של פירוד בין יוסף ואחיו. בשבוע הבא, עם תחילתו של ספר שמות, בני ישראל הופכים מייד לעם ישראל, וזה קורה במצרים, לא בארץ כנען. לכן, פתיחתה של מגילת העצמאות "בארץ ישראל קם העם היהודי", אינה מדויקת. בארץ מצרים קם העם היהודי, במדבר סיני הוא קיבל את ייעודו, בדמות התורה ועשרות הדברות, וארץ ישראל היא הפלטפורמה שלו לממש את ייעודו כעם: ברייתה של חברה צודקת ומוסרית.

בברכות שיעקב מברך את ילדיו בפרשה יש נבואה, אך גם סגירת חשבונות עם ילדיו על מאורעות העבר. שאלה מכרעת כאן היא: מי יקבל את הבכורה? לאחר שבדורות הקודמים, שאלה זו הייתה במרכז הפרשות, בכל פעם ישנה שבירה של המסורת העתיקה של העברת הברכה מהבכור לצעיר. יצחק מקבל את הברכה, ולא ישמעאל הבכור. יעקב מקבל את הברכה, ולא עשו. גם יעקב ממשיך באותה מסורת ולא מוסר את הברכה הראשית לבכורו, ראובן. הוא לא שוכח לראובן את התקרית המבישה בו שכב עם פלגשו של יעקב, בלהה. בשל כך הבכורה מדלגת הלאה, אך גם שם יש בעיות. שמעון, בנו השני, ולוי בנו השלישי, זכורים לנו מאותה פרשה בה שחטו את כל בני שכם בנקמה על אונס אחותם, דינה. יעקב נוזף בהם בחריפות על מעגל שפיכות הדמים שהם יוצרים וסוגר איתם את החשבון בחלוקת הברכות: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.  בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.  אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל” (בראשית מט,ה)

לבסוף יעקב מחליט לתת את הברכה ליהודה "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ". יהודה מקבל את ברכת השלטון אשר יוצרת את מסורת המלוכה עד ימינו. השם יהודה יעבור עוד גלגולים רבים: מיהודה בן יעקב, לשבת יהודה, לממלכת יהודה עד לאדם הראשון אשר נקרא ‘יהודי’,: מרדכי היהודי. מרדכי הוא בכלל משבט בנימין, ("איש ימיני"), אך חז"ל דורשים שנקרא יהודי מפני ש"כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי". זאת אומרת שיש סטנדרט גבוה למי רוצה להיקרא יהודי, הוא צריך לכפור באלילות ובשקרים. אך השם יהודה גם מחזיר אותנו לברכה שניתנת ליהודה עצמו "יודוך אחיך". יהודי הוא מי שלוקח אחריות על אחיו, כמו יהודה לקח אחריות על בנימין (אף שאינם מאותה אם) כאשר נדרש להוריד אותו למצרים, והוא אומר "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ ". גם זו תכונה הנדרשת מכל יהודי, הנואש את שמו של יהודה בן יעקב, להיות עָרֵב לאחיו.

אחריות כבדה נפלה עלינו, היהודים, לשאת את שמו של יהודה. לכפור בעבודה זרה ולהיות עֲרֵבִים לכל אחינו. מי ייתן

שבוע טוב

אלון

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>