Loading | טעינה

פרשתנו מביאה סיפור קשה וכואב על דינה בת יעקב. בפרשה הקודמת נולדו כל בניו של יעקב אבינו, לכל אחד מהם מתוארת נתינת השם בידי אמו, על פי הגיון מילולי מסוים הקשור בנסיבות המשפחתיות שבו נולד: תִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן:  כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי…. תֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה–עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה….". כולם בנים, ופתאום, בשולי הפרשה, כמעט בלי שאנו, הקוראים, נשים לב, נולדת בת: דינה. ללא שום מדרש שם, ללא התעכבות מיותרת או הסבר, המספר מדלג הלאה להמשך סיפורי גבורת האבות, ודינה נשארת בודדה עם שמה.

כעת נותר רק לנו לדרוש בעצמינו את שמה של דינה, כי בניגוד לאחיה, היא דמות ללא פירוש, ללא חַיּוּת. אנחנו צריכים לתת לה פירוש. השבוע, מישהי הציע לי את הרעיון, כי שמה של דינה מסמן את הדין שלה, הגורל האכזר שנועד לה. הצעה זו הייתה קשה לי לעיכול אבל לא יכולתי לברוח ממנה. לא ניתן להתעלם ממדית הדין החמורה שקיימת אצל דינה.

דינה נלקחת בשבי על ידי שכם בן-חמור, מנהיג מקומי בארץ כנען, היא נאנסת על ידו ולאחר מכן הוא מבקש לקחת אותה לאישה. תחילה מתקיים משא ומתן בין בני יעקב לאנשי שכם על התנאים בהם תישאר דינה בידיהם, אך מתברר מיד, תוך כמה פסוקים, שהיה זה משא ומתן מדומה. שמעון לוי, מהבוגרים שבבני יעקב, מתכננים משא הרג קטלני באנשי שכם, כנקמה על הטומאה שנעשתה בידי מנהיגם. הם מגיעים בלילה, טובחים בכל העיר שכם ולוקחים את דינה חזרה אל חיק המשפחה.

לפני שנתייחס אל מעשה הנקמה ותגובתו של יעקב, ראוי להתנצל בפני דינה בשם כל המסורת היהודית. דינה הופקרה בידי המסורת. ראשית ההפקרות היא בפרק הקודם, בכך שלא ניתן פירוש לשמה. מה שלא ניתן לו פירוש, הוא תמיד נתון למניפולאציות. לכל האחים נותנת התורה פרשנות צמודה ומפורשת ללידתם ולא ניתן לנו מקום לפרש אחרת את שמו של לוי או גד או ראובן או יששכר. לצידם, דינה עומדת מופקרת לכל פרשנות, מרחיקת לכל ככל שתהיה. ההפקרות של דינה ממשיכה בעצם הסיפור האכזרי על החטיפה, האונס ולקיחה חזרה בידי האחים. לאורך כל תיאור המעשים, דינה נשארת פסיבית לחלוטין, ולא ניתנת לה פעם אחת לפעול, לדבר, לעצב את חייה בעצמה – היא נתונה לחלוטין לטלטלת מאבקי הכוח שבין הגברים הנלחמים ביניהם. לא נוכל לפתור את העניין בהסבר פטריארכאלי שוביניסטי כולל על תקופת המקרא, שהרי אנו פוגשים בתנ"ך נשים חזקות ופועלות: רבקה מושכת בחוטים באוהלו של יצחק, רחל ולאה מפעילות את יעקב ונותנת שמות לשבטי ישראל ובהמשך הדרך נמצא דמויות נשיות דומיננטיות כמו דבורה הנביאה, אסתר המלכה, יעל אשת חבר הקני ועוד. ברור שמעמדם של נשים היה נחות (ועודנו כזה לצערנו), אך המקרה של דינה הוא יוצא דופן. דינה נשללת מאישיותה, בלידתה ובחייה. לצערי גם חז"ל, ובעכבותם רש"י, מפקירים את דינה (אולי כי מלכתחילה היא הופקרה על ידי התורה) ונוקטים בגישת ‘האשמת הקורבן’, מאשימים את דינה על כך שיצאה מבית אביה והביאה על עצמה את מר גורלה.

ברצוני להתנצל בפני דינה ולנסות לתת לה את הזכות לדבר, את הזכות לכאוב, את הזכות לפרש בעצמה את דמותה שלה, את שמה.

לא לנקמה

שאלת הנקמה עלתה לאחר השואה, כאשר יצאו יחידות עצמיות של יהודים לבצע פעולות נקם בנאצים ולעתים אף פעולות אלימות קולקטיביות כנגד גויים. יש לזכור את סירובו של אנטק צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה, להצטרף לארגוני הנקם. במקום זאת, בחר אנטק לבנות את העם היהודי, לבנות את ארץ ישראל עם חבריו לקיבוץ ‘לוחמי הגטאות’. הוא הבין כי מעשה הנקמה אינו מקדם דבר במציאות מלבד סיפוק היצר, וכי יש להפנות את היצרים אל מעשה של בנייה, בניית ציביליזציה חדשה לעם ישראל.   

לאחר מעשה הנקמה שמבצעים שמעון ולוי, הם מתעמתים עם אביהם. יעקב פוסל את מעשיהם: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי, עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". הטיעון של יקבע אינו טיעון מוסרי קלאסי. הוא מתעלה מעל לשאלה המוסרית הפשוטה של צידוק או אי צידוק הנקמה, ומתייחס לתוצאה המעשית של הנקמה: שפיכות דמים ורצח כל.

 כמו יעקב, גם אני אינני נכנס לצידוק המוסרי של נקמה, ואיני ממהר לשפוט לחומרה אחים שנקמו על מעשה אונס אכזרי של אחותם, או יהודים אשר נקמו את רצח משפחותיהם בשואה. השאלה היא האם נכון לתת ליצר להוביל אותנו למעגל דמים שאין ממנו מוצא.

עלינו למחוק את הנקמה מחיי עמינו. עלינו לעסוק בבניין ולא בהרס.

שבת ושלום ומבורך

אלון

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>