Loading | טעינה

שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדו

פרשת השבוע, ״תולדות״, מגוללת את סיפורו של יצחק אבינו הבוגר, לאחר שעבר את הטראומה הגדולה של העקידה ולאחר שהוא לוקח את רבקה אימנו לאישה. רבקה מקבלת נבואה על שני הבנים אשר עתידים להגיח מבטנה, יעקב ועשו. בעקבות הנבואה, היא ממלאת תפקיד מכריע במערכת היחסים בין שני האחים. עשו, האח הבכור, נופל בפח של אחיו ואמו, מוכר לאחיו את הבכורה בעבור נזיד עדשים כשהוא עייף מיום הצייד, ובהמשך, נגנבת ממנו הברכה של אביו יצחק.

לא אכנס לכל התסבוכת המשפחתית המורכבת בבית יצחק ויש הרבה עניינים להעמיק בהם.

אני מבקש להסתכל על נבואתה של רבקה בפרספקטיבה ארוכת שנים של יחסי ישראל (יעקב) ועשו, ישראל והעמים. במסורת היהודית, עשו מזוהה עם ממכלת אדום, אשר מזוהה עם האימפריה הרומית, התרבות הנוצרית, אשר ידוע לשמצה בשל דיכוי והשפלת הציביליזציה היהודית בימי בית שני וחז"ל. ימים אלו עיצבו את היהדות כפי שאנו מכירים אותה כיום. בעקבות הקישור עם רומא, חז"ל לא חסכו טינה ואיבה כלפי דמותו של עשו, דמות אשר בימינו נשקפת בעומק העבר רק דרך השקף הארוך של מאות שנות נרדפות בידי התרבויות הפגאנית והנוצרית. אך פשוטו של מקרא, מראה תמונה אנושית הרבה יותר מורכבת, וכל קורא הגון לא יוכל לפתור מאחריות גם את יעקב, אשר מרמה את אחיו במכירת הבכורה וגניבת הברכה של אביו.

אני מנסה לפתח רעיון מדרשי סביב הנבואה הקצרה הניתנת לרבקה אימנו: " וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה, כג). רבקה מבינה, כבר לפני גיחתם של תאומיה לעולם, כי הולך להיות כאן מאבק ותחרות בין שני בניה אשר יתפתח למאבק בין שני ציביליזציות אנושיות. כיצד נפרש זאת לאור ברכתו של אברהם אבינו "ונברכו בך כל משפחות האדמה"? הרי לא ייתכן שהעם היהודי נועד לחיות בקונפליקט נצחי עם העמים סביבו. אני נוטל לעצמי את זכות המדרש, לאור מורשת בית המדרש של חז"ל, אשר הוציאו מכל פסוק, מכל מילה, מכל אות ומכל תג, תילי תילים של פרשנות.

והנה הצעתי. "שני גויים בבטנך" – כשאנחנו גויים, אנחנו בבטנך – "ושני לאומים ממעייך ייפרדו" – כשאנחנו לאומים, אנחנו נפרדים.

אסביר. יש כאן שימוש בשתי מילים שונות לתיאור חטיבה אנושית מסוימת – גויי ולאום. אני רואה בכך מילים שונות המבטאות מציאות היסטורית שונה. גוי פירושו עם. נאמר לאברהם "ואעשך לגויי גדול.. ונברכו בך כל משפחות האדמה". זהו מצב יותר ראשוני, קמאי של האנושות, שבה העמים מתקיימים בשלום והרמוניה ביניהם. מצב זה מתאפשר עודות לרחם ("בטנך"). הרחם הוא הקרקע המושלמת למפגש של שני לאומים. כמו גן עדן עבור האדם הראשון, הרחם עוטף את התאומים, מספק את צרכיהם במלואם, ואין שום קונפליקט ביניהם. אך כמו הגירוש מגן עדן, גם התאומים לא יכולים להישאר לעד בתוך הרחם והם מגורשים ממנו אל תוך העולם. זה הוא הרגע בו הגויים הופכים ללאומים, אשר עליהם נאמר "לאומים ממעייך יפרדו". יש כאן פירוד טראגי. שלב היסטורי בו העמים מפתחים ניכור, גזענות, מאבקי כוח.

מעניינת העובדה, כי המילה לאום, משמת בעברית המודרנית לתרגום המילה הלועזית nation, דהיינו זהות קולקטיבית, המוגדרת על ידי הזיקה לטריטוריה והשאיפה לריבונות על הטריטוריה, בדמות ‘מדינת הלאום’. זו היא מציאות מודרנית לחלוטין אשר נולדה במאה ה-19 והייתה חסרת כל מובן בימי המקרא וגם בימי חז"ל. אך כמו צחוק ההיסטוריה, דווקא מציאות זו משקפת בצורה החריפה ביותר את נבואת רבקה על העמים אשר הפכו ללאומים, את הפירוד והמאבק המתקיים בין העמים מאז ימי עזיבת הרחם. המהפכה הלאומית הביאה עמה את ההתגוששות הקטלנית והאלימה ביותר בין חטיבות האנושות מימות העולם.

אך אינני מבקש לדחות את הלאומיות המודרנית. אני מבקש לראות בה שלב מעבר אותו עמי העולם עוברים, כמו שלב המעבר אשר עברו יעקב ועשו, אשר עתידים להיפגש ולהתפייס בפרשה הבאה. האם גם העם היהודי ישלים ויתפייס עם רומא, עם הנצרות, עם תרבות המערב הדורסנית?

אני מאמין כי זה ייעודנו הנצחי. אין ייעודנו בהתגוששות נצחית עם עמי העולם, לא עם ישמעאל ולא עם עשו. לשם כך עלינו ליצור את הרחם המתאים, האינקובאטור שבתוכו ייפגשו עמי העולם על בסיס של שיתוף פעולה ועזרה הדדית. עבור הציניקנים, יישמעו דברים אלו כמליצה, אך אל נטה אוזננו למיואשים. גם בימים אלה של פירוד פורענות בארץ ישראל, ימים של אלימות וגזענות בלתי נסבלת, נלך בדרך היהדות ההומאניסטית ונטבע מעצמינו, כי עוד בחיינו נגשים את הפיוס והחיבור בין כל בניו של אברהם, ונאמר אמן.

שבת שלום ורעות

אלון

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>