Loading | טעינה

בראשית ובריאה

אני ניגש ביראת קודש, בצניעות ובקטנות להתחיל מבראשית, להתחיל שוב במחזור של קריאה ומחשבה על פרשות השבוע, לפי סדר קריאתם אשר קבעו רבותינו זכרם לברכה, גדולי ישראל. התחלתי לכתוב רשומות אלה, לאחר שנים בהם אני קורא בתנ"ך יום יום. התחלתי לכתוב על הפרשות כשהיינו באמצע ספר במדבר ואחת מן התחושות שתמיד ליוו אותי היא, האתגר הפרשני המאפיין את ספרי ויקרא, במדבר ודברים, אשר עמוסים בעיקר דינים, חוקים ומשפטים. בספרי בראשית ושמות יש בעיקר את סיפור חיי העולם והעם, וישנה תחושה של נחיתה רכה בשדה עֵשֶׂב רחב מימדים של פרשנות. לאחר שצעדנו במדבר החם, והגענו אל סיפה של ארץ הייעוד, אנו נעצרים יחד עם משה רבינו וחוזרים חזרה לבריאת העולם ולגן העדן.

 בראשית היא פרשה עמוקה מיני ים והיא כמו אוקיינוס אין סופי של חכמה. כל מה שאומר עליה היום, או בעתיד לבוא, אין בוא כדי להחליף את ההמלצה החמה שלי לכל אדם, בכל זמן, פשוט לקחת לידו את התנ"ך ולקרוא את פסוקיה בספר הספרים עצמו. ניתן להתעכב על כל סוגיה בה שנים על גבי שנים, להפוך בה ולהפוך בה ועדיין להרגיש את מה שאמר רבי אליעזר "הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותיי אפילו ככלב המלקק מן הים".

מבין תובנותיו של רש”י, גדול פרשני המקרא, על הפסוקים הראשונים בתורה נמצא את האמירה החשובה "לא בא המקרא להורות סדר הבריאה". התנ"ך איננו ספר היסטוריה, כפי שחזר והדגיש ישעיהו ליבוביץ, ממנו למדתי הרבה מאוד וקריאתו בפרשת השבוע מלווה אותי מדי שבוע. אך אני נפרד מדרכו של ליבוביץ במקום בו הוא טוען, כי לכל האמור בתורה, ישנה משמעות רק עבור מי שבחר לקבל על עצמו את עול המצוות היומיומיות. ניתן לומר עלי שאני מקיים מספר מועט של מצוות יומיומיות ומשתדל לתת משקל למצוות שבין אדם לחברו. אני רואה בתנ"ך ספר הדורש מן האדם, כל אדם, לפרש את פסוקי התורה לאור אמונותיו והכרעותיו הערכיות בעולם הזה. כאן אני חולק גם על ידידי היקרים הרואים במקרא דרך חד כיוונית למוסר אוניברסאלי. לגישתי, ראשית קיימת הכרעתו הערכית של אדם, ולאחר מכן פרשנותו את הכתוב. לכן אני בוחר מדי יום ביומו ליטול את ספר הספרים ולדרוש בו לאור אמונתי הבלתי מעורערת בשוויון ערך האדם, דהיינו, למקם את אושרו של כל בן אנוש כתכלית סופית של הקיום. ומתוך נקודה זו אני ניגש לפרשת בראשית.

כאן ראוי להזכיר את בן זומא, מחכמי המשנה הארצישראלים אשר התבסס על פרשת בראשית בתשובתו לרבי עקיבא, בן דורו. כידוע, רבי עקבי היה אומר "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" ובן זומא מצטט את בראשית ה’ פסוק ב’ ומשיב "זה ספר תולדות האדם’ – זהו כלל גדול ממנו". זאת אומרת, היותה של התורה סיפורו המשותף של כלל המין האנושי, ומתוך כך מדברת על כלל האנושות, זהו כלל גדול ועקרון חשוב לבן זומא כאשר הוא קורא בתורה.

 הפרשה עוסקת בבריאה והשורש הזה מופיע כאן פעם אחת ויחידה בכל התנ"ך. רבות דנו הפרשנים במשמעות של מילה זו והעמדה הרווחת בקרב הפרשנים היא כי הפועל ברא מצביע על היווצרותו של דבר יש מ-אין. אולם, הפרשן אב- עזרא, בן ימי הביניים, מקשה קושיות על עמדה זו וטוען שאלוהים בורא גם דברים שנאמר עליהם שהם לא נוצרו מהאין, אלה מתוך היש: בריאת האדם – האדם נוצר מעפר הארץ, בריאת החושך – החושך הוא ניגודו של האור. דומני שלמושג בריאה, ולמושג בראשית, ישנה משמעות שהיא מעבר ל’יש מאין’ – בריאה הוא דבר שהוא ראשוני במהותו.

את ראשית הזמן איננו מבינים ואין טעם להגות בה. מסורת חז"ל מתייחסת בביטול לניסיונות לדון במה שהיה לפני תחילת הזמן ובכלל במשמעות של תחילת הקיום הקונקרטי.  "למה נברא העולם ב-"ב"‘?  אלא מה ב’ זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לומר מה למטה מה למעלה, מה לפנים מה לאחור, אלא מיום שנברא העולם ולהבא" (מדרש בראשית רבה). כשם שהאות ב’ חסומה מאחורה ופתוחה מקדימה, אנחנו חסומים מלעסוק במה שקדם לעולם ורק מהבריאה והלאה יש לעסוק.

בראשית היא יסוד. בראשיתיות היא יסודיות, מהותיות, נקודת המוצא העקרונית של כל דבר, וכשם שאני רוצה לפרש פירוש מוסרי את התורה, גם את הבראשית אני רואה כך. נביא כמה נקודות לכך.

הלל ושמאי, ראשוני חז"ל אשר המחלוקות ביניהם מפורסמות בעולם היהודי, נחלקו בשאלה ‘מה נברא קודם: השמים או הארץ’. אך כאשר מסתכלים במדרש הזה מרחוק, רואים כי הם אינם עוסקים בהיסטוריה, אלה בשאלה מוסרית ‘האם מותר לשקר למען השלום בין אדם לחברו’. השמים מסמלים את האמת והארץ מסמלת ‘דרך ארץ’, יחסי אנוש. בית שמאי שוללים את השקר באופן מוחלט, גם כשהוא נועד כדי להשכין שלום בין איש לרעהו ולשם כך הם חוזרים אחורה וטוענים כי השמים נבראו לפני הארץ. לבית הלל חשוב יותר היחסים הטובים בין בני אדם, דרך הארץ קודמת לשמים, לכן מותר לשקר במקרה הצורך. כאן יש מחלוקת בראשיתית, על יסודם של דברים.

עלינו לנסות לדלות עוד יסודות מוסריים, בראשיתיים, מן התורה. "לא טוב היות האדם לבדו" נאמר בבראשית ב’ פסוק יח’. עוד יסוד חשוב אני מוצא בסיפור הרצח הראשון, רצח בין אחים. הרגע בוא רוצח קין את הבל מתואר כך: "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (ד,ח). קין עומד להגיד משהו אל אחיו ואז, פתאום, מתרחש מעשה הרצח. כאילו מישהו חתך את הפסוק והדביק באלימות את רגע האלימות. אני לומד מזה, כי אלם=אלימות. היכן שאין מילים ודיאלוג, שם מתחילה המלחמה ויד איש באחיו.

 דוגמא אחרונה אני לוקח מן המסורת היהודית של מרד גטו וארשה בימי שואת יהדות אירופה. במרכזה של העיר וָרשה הוקמה אנדרטא לזכר הלוחמים במרד, פרי יצירתו של האמן נתן רפופורט. במקום בו היה פתח הביוב ממנו יצאו הלוחמים אשר שרדו את המרד, הונחה כתובת נחושת גדולה ועליה האות "ב". מדוע ב’? אומר אנטק צוקרמן, ממנהיגי תנועת הנוער המורדת והמחתרת, "זאת הבראשית שלנו, מכאן תתחיל מחדש תנועתנו". שֶׁבֶר המלחמה והשְׁמָד היה כה נורא, שאנטק רצה לראות את בריאתה של מציאות חדשה, כמו זו שנולדה מתוך התֹהוּ וָבֹהוּ של ראשית הזמן. זאת אותה ה –ב’, אשר "סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו".

אני שב, ממליץ ומזמין את כולם להתחיל לקרוא יחד איתי את פרשות השבוע ולהצטרף לחלק מהריתמוס המשותף, בן מאות השנים, של העם היהודי. יש בריתמוס הזה חווית שותפות גדולה בצירי הזמן והמרחב, האופקי והאנכי של היהודים, המאפשר הזדמנות לפרש ולחולל את הקיום היהודי מבפנים. התורה היא שלנו, מבראשית.

שבת שלום, אהבה ואמת

אלון

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>