Loading | טעינה

צילום: סוניה גרשפט

פרשת דברים

אנו מגיעים השבוע אל הישורת האחרונה של חומשי התורה, פתיחת ספר דברים. עם כל חומש עד כה, הלכה והצטמצמה לה יריאת הזמן שמקיף כל חומש בתורה: ספר בראשית מתאר את תולדות הזמן, מבריאת העולם ועד ירידת יעקב ובניו למצרים (2237 שנים). ספר שמות מתאר את תולדות ישראל מתחילת השעבוד לפרעה ועד הקמת המשכן בשנה השנייה ליציאת מצריים (211 שנים). ספר במדבר מגולל את מסעותיהם של בני ישראל בסיני (40 שנה) וספר ויקרא מהווה, בעיקרו, מקבץ של מצוות, דינים ומשפטים לישראל ולכהנים שניתנו בסיני.

 כל היקפו של ספר דברים הוא 11 יום בלבד. 11 ימים בהם משה נושא נאום בפני העם ומסכם את המסע דרך העיניים שלו. עוד הוא מסכם גם את החוקים, המשפטים ובמיוחד במיוחד, את האזרהות הכבודת לבני ישראל אודות מה שיקרה אם לא ישמעו לדבר האלוהים. האזהרה הבוטא ביותר והרצינית ביותר שנשמעת מפי משה לאורך כל ספר דברים היא האזהרה מפני עבודה זרה, שלא יעזו בני ישראל לאמץ לעצמם מנהגים מקומיים בארץ כנען, מנהגים של פולחן אלילים ועבודת פסילים. כבר דובר רבות, וגם דיברתי כאן בבלוג, שזוהיא המלחמה הגדולה ביותר של התורה ושל היהדות לאורך כל הדורות: המלחמה בעבודה זרה.

 בּ"ְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר": משה "באר" את התורה, ז"א פרש את התורה. אם כן, אנו רואים שמי שקיבל את התורה משמים הוא גם הראשון אשר נתן לה פרשנות והנגיש אותה לשפת בני האדם. אנו לומדים שאין תורה בעצם ללא פרשנות, אין תורה "גולמית". בשביל להיות נוכחת בחיים, זקוקה תמיד התורה לבני אדם שיפרשו אותה ובכך ינכיחו אותה במציאות.

ביהדות, וגם באמונות אחרות, מי שמתיימר לאחוז בתורה "גולמית" ללא פרשנות אנושית, אלו אותם אנשים אשר נקראים "פונדמנטליסטים", ולא לשווא שם זה מתלווה גם לקנאות ואלימות. זוהיא תפיסה טהרנית אשר מרחיקה את התורה מעולם האדם והחברה ומפקירה אותה לשכבה דקה של אליטות אשר מתיימרות לייצג את אלוהים בכבודו ובעצמו. זו היא גם אשלייה גמורה, לנסות להנכיח את התורה בארץ ללא תיווך אנושי. התיווך האנושי הוא תמיד מתוך תפיסה ערכית מסויימת. כמו משה וכמו אחרוני הפרשנים והמדרשים, תמיד האדם מתווך את דבר האלוהים מתוך הערכים שהוא בוחר להאמין בהם.

"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"

חז"ל תיקנו את סדר קריאת התורה כך שפרשת דברים תיקרא תמיד בשבת שלפני 9 באב, יום חורבן בית המקדש, הנקראת גם שבת "חזון" על שם חזון ישעיהו, המובא בהפטרה של פרשת דברים.  "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה", כך אומר ישעיהו הנביא. והוא ממשיך "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". יש לתפוס את דברי הנביא במלוא רצינותם: ציון תפדה, תחזור לעם ישראל, רק במשפט ובצדקה – דהיינו בדרך של מוסר, צדק ומופת אנושי לכלל העמים. ארץ ישראל איננה מובטחת לעם ישראל ללא תנאי, ולמעשה אין היא מובטחת לו כלל, וכבר אמר הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס כי היהדות איננה מדבר על זכויות אלה מדבר על חובות שיש לאדם. הפיכת התורה בימינו לתורה של זכויות היא ביסודה פרשנות מודרניסטית שהגיע בהשפעת הליברליזם. ארץ ישראל, ארץ הייעוד, מטילה על העם היהודי חובה, חובה מוסרית לבנות בארץ חברה של צדק ומשפט לכל העמים. רק  לאחר מכן, יקרא לירושלים "עיר הצדק קריה נאמנה".

ייתכן ואנו מגיעים בימים אלה לסופו של מבצע "צוק איתן". אני מתפלל לכך שזה הסוף ושיהיה זה סוף כזה שייתן לנו את האופצייה להתחיל לבנות כאן עתיד אחר לעצמינו ולילדינו, וחלילה לא סוף שישאיר אותנו במתח עד הסיבוב הבא. כאן בשדרות, אני בטוח שעוד נרוץ לממ"ד, לצערי.

 אך כשנרוץ לממ"ד תוך 15 שניות, הבא ננסה לראותם בפרספקטיבה של 3300 שנים של קיום העם היהודי. לשם מה נהיינו לעם? לשם מה אנו יושבים בארץ הייעוד? לקיים, עוד בחיינו שלנו, את הצו העתיק לתיקון עולם במלכות שדי. אין זה ייעודנו לרוץ לממ"ד עם ילדינו הקטנים, ואין זה ייעודנו לשלוח את אחינו ובנינו להלחם בעזה. ייעודנו לברוא מציאות אחרת לכל באי העולם הזה.

 בתלמוד, מסכת ‘יבמות’, נאמר "אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות". ישעיהו מדבר על מה שראוי להיות והוא יקרה רק אם בני אדם יבחרו בכך.

שתהיה שבת של רעות, חסד ואבהת החיים באשר הם חיים.

שבת שלום

אלון

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>