Loading | טעינה

פרשת שופטים

ניתן לאמר בפשטות כי הפרשה הפתוחה לפנינו עוסקת בחברה האנושית. אמנם זאת אמירה אולי פשטנית וכללית מדי, אך היא חשובה משום שעולה מבין הפסוקים אחת השאלות הגדולות של כל ציווליזציה: האם צריך מלך? כאשר אנו אומרים מלך, אני מרשה לעצמי לתרגם את מושגי התורה לימינו אנו, ולשאול האם צריך שלטון מרכזי- ריכוזי, דהיינו מדינה. זאת בהנחה, שאנשי העת העתיקה הכירו רק צורה אחת של שלטון ריכוזי, המלוכה, ולכן ניתן להכיל את המושג על כל צורה של שלטון שקם בעולם מאז כמו רפובליקה, דמוקרטיה, דיקטטורה וכו’. ניתן גם להשתמש בהגדרתו של הסוציולוג הגדול מקס וובר, כי המדינה היא המונופולין על השימוש הלגיטימי בכוח.

בפסוקים הראשונים של הפרשה אנו מקבלים תיאור של ציוויליזציה אשר מתקיימת לכאורה ללא שלטון מרכזי, אלא חברה המבוססת על הכלל הפשוט "צדק צדק תרדוף" (דברים טז,כ). אנו מצווים למנות שופטים אשר ישפטו את העם משפט צדק וסמכותם נובעת מלמטה למעלה, מעצם כך שהעם מקבל על עצמו לקיים את חוקי התורה. אין כאן ממשלה, אין ריכוז של כוח אצל מוקד מרכזי, אין מנגנון אכיפה וכפייה, יש רק שופטים צדיקים. השופטים הם מקבילה למה שבימינו נקרא "הרשות השופטת", מערכת בתי המשפט, אשר אין לה מנגנון כפייה משל עצמה (היא נסמכת על זה של המדינה) והיא מבוססת על כך שהרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והציבור בכללותו מקבל על עצמו את סמכותה לשפוט ולהכריע בעניינים שבין אדם לחברו. עקרון חשוב אשר מודגש בפסוקים אלו הוא ההמנעות מכל סוג של שוחד והטיית משפט:

"לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד–כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.  צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז,יט)

השוחד הוא הסכנה הגדולה ביותר לכל מערכת משפטית וגם היום הוא מאיים ומעיב על סדרי החברה. "לא תכיר פנים" זהו פשוטו כמשמעו. אם אתה מכיר את הפנים של האדם שאותו אתה שופט, הינך מנוע מלשפוט בעניינו מכיוון שממילא קיים החשש של הטיית משפט. זהו עקרון משפטי שמקובל עד ימינו.

בפסוק יד-טו מתבצע שינוי משמעותי בתיאור הדברים. " כי-תבוא אל-הארץ, אשר יהוה אלוהיך נותן לך, וירשתה, וישבת בה; ואמרת, אשימה עליי מלך, ככל-הגויים, אשר סביבותיי. שום תשים עליך מלך, אשר יבחר יהוה אלוהיך בו". יש כאן שינוי מוחלט של אופן ניהול חי החברה. כאן כבר לא מדובר על שופט, המקבל סמכותו מלמטה, אלה במלך המקבל את סמכותו מלמעלה, מכוח הכפייה והשלטון אשר מרוכז אצלו. שנים של מפרשים דנו בשאלה האם הציווי לשים עלנו מלך הוא ציווי מפורש אשר ניתן מלכתחילה או שהוא פשרה בדיעבד, לאחר בקשת העם להיות ככל העמים ולשים על עצמו מלך, כפי שמתואר בפסוק יד. הפסוק שמקדים ל"שום תשים עלייך מלך" הוא חיוני להבנת העניין. הרצון של העם במלך הוא עניין היסטורי ספציפי ולא עניין מהותי ונצחי.

ובכן, האם צריך מלך?

ניתן לאמר שגדולי ישראל הביעו יחס משתנה כלפי השלטון המדיני בתקופות שונות ומצבים שונים של העם. נזכיר את חז"ל אשר מרבים להשמיע יחס ביקורתי וחריף כלפי השלטון, דבר הקשור בוודאי לימי שלטונה העוין של האימפריה הרומית על ארץ ישראל. "שמעיה אומר: אהוב את המלאכה, שנא את הרבנות ואל תתוודע אל הרשות" (מסכת אבות יא,א), ציטטה חביבה על אנרכיסטים כמוני.

 יחד עם זאת, יש להזכיר כי העמדה שהשתרשה לבסוף בהלכה, אינה עמדה אנרכיסטית לגמרי ואת נחיצותו של השלטון מבחינתם של חז"ל אנו מוצאים באמירתו הידוע של רבי חנינא בן תרדיון "הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ". דעה זו קובעת שאם כל החסרונות של שלטון מרכזי, הוא חייב להתקיים על מנת להבטיח את קיומה של החברה.

הרמב"ם גם הוא רואה את נחיצותו של השלטון המרכזי והוא קובע בהלכות מלכים, בספרו ההלכתי "משנה תורה", כי ‘שום תשים עלייך מלך’ היא מצווה מלכתחילה עליה נצטוו בני ישראל. ניתן ליחס עמדה זו של הרמבם למציאות חייו בתוך ממלכות ספרד ומצרים המוסלמיות אשר נהגו ביחס טוב ומיטיב ליהודים אשר ישבו בהם באותה תקופה, ולכן הרמב"ם לא פקפק בנחיצות השלטון הריכוזי.

אני מבקש היום להעלות ולהגביר את אותם קולות רמוזים בתורה אשר מעלים את האפשרות של קיום חברה אנושית ללא שלטון מרכזי. אני רואה את הרמיזה הזאת קיימת בפרשה שלנו, בכך שהציווי מגיע רק לאחר שמתוארת מציאות של חברת שופטים, חברה של צדק ללא מורא שלטוני. לאחר מכן מגיע תיאור של דרישת העם לשים עליו, כי הוא רוצה להיות ככל הגויים ואז מגיע הציווי "שום תשים עלייך מלך". אני סבור שהציווי הזה אינו אלה פשרה היסטורית בין האידיאל והמציאות, וניתן לכוון למציאות היסטורית ריאלית בה תתקיים חברה אנושית צודקת ומוסרית ללא שלטון מרכזי, אשר מתבססת על ההסכמות והנורמות אשר מתקיימות בין היחידים ובין הקבוצות השונות בתוכה. אותו רעיון מזכיר גם שמואל הנביא, אשר דברי פרשת שופטים מהדהדים מתקופתו שלו: "וַיִּתְקַבְּצוּ, כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל, הָרָמָתָה.   וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ, לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה, שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ–כְּכָל-הַגּוֹיִם. וַיֵּרַע הַדָּבָר, בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ, תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ; וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל, אֶל-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-שְׁמוּאֵל, שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ:  כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א ח,ד-ז).

נבואתו של שמואל רואה בבקשת בני ישראל לשים עליהם מלך תוצאה של מיאוס וכישלון ללכת בדרכו של אלוהים. זהו דבר מופלא וחשוב להבינו.

עד אז, נשמור על מה שבנינו ונתכונן לקראת מה שעוד נבנה.

שבת של אחווה ורעות, שבת שלום

אלון

 

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>