Loading | טעינה

 

פרשת מטות // צילום: אלון חוטר

משהו על ההווה

הערב צה"ל נכנס לפעולה קרקעית בתוך רצועת עזה. מבלי לפסוק אם פעולה זו היא נחוצה או לא, אני מרגיש בטחון מלא לומר שפעולה זאת באה על רקע סירובם הממושך של ההנהגה הישראלית וההנהגה הפלסטינית לחתור אל הפתרון המדיני של הסכסוך, הפתרון היחידי הקיים בתקופה שבה אנו חיים – כינון שתי מדינות לאום, פלסטינית ויהודית, בארץ ישראל פלסטין. יש לשים עוד הקשר רחב והיסטורי למשבר הנוראי של מבצע "צוק איתן" – הכישלון וההכשלה לקיים יחסי שותפות בין יהודים לערבים במזרח התיכון. גורל שני האומות הוא לחיות זה ביחד במקום הזה וכפי שקבע מרטין בובר, אם יהיו רק "זה לצד זה" ולא "זה יחד עם זה", סופם להיות "זה כנגד זה".

התשובה הנצחית עמוקה שניתן לתת למציאות החשוכה אליה נקלענו, היא להמשיך להתמודד ולחנך לקיום משותף יהודי-ערבי בארץ ישראל-פלסטין, כפי שעושים חברים רבים שלי. עלינו להפוך את החלומות, התקוות והאכזבות של יהודים והערבים למשותפות. עלינו להקים לקשור עצמינו אחד לשני בשלשלאות שלא ינותקו בידי פוליטיקה צרה ומפלגת.

פרשת מטות

בשנה תמימה, מתחברות להם פרשות מטות-מסעי לפרשה כפולה הנועלת את ספר במדבר. בשל השנה מעוברת, הופרדו הפרשות ומטות ניצבת לבד, פרשה קצרה ו….

עניין גדול וחשוב הוא הוא ללא ספק פרשת בנות צלפחד.  "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד…. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר.  ג אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח:  כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ.  ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּו" (במדבר כ"ז, ב-ד). חמש נשים אחיות אמיצות עומדות מול הנהגת העם (הגברית) וקובלות על מציאות משפטית מעוותת לפיה רק הבנים יירשו את הנחלות בארץ הייעוד לאחר מות האב. מכיוון שאין להם אחים במשפחה, נחלת אביהם, צלפחד, למעשה תצא ותאבד מתוך המשפחה והשבט ותורש בידי גברים אחרים. משה מביא את עניינם של הנשים בפני אלוהים והם זוכות לגיבוי מוחלט מצד ההשגחה העליונה, ואנו עדים לאחד "תקדים משפטי" מהראשונים בתורה, אשר נובע מתוך מחאה נקודתית מהשטח, ומבקש למצות את "רוח החוק", כאשר החוק עד כה התפרש אך ורק בידי הגברים ולטובתם.

כאן אנו רואים מהלך אופייני לתקנה החברתית של התורה: התורה היא בעלת חזון רבולוציוני (מהפכני) ובעלת פרקטיקה רפורמטיבית. דהיינו, היא מתמודדת על שינוי המציאות בכל רגע נתון ביחס לשיח והתרבות הקיימים בתקופה היסטורית נתונה, לאור הייעוד הנצחי של שינוי יסודי של סדרי העולם. יש מעט מאוד "קפיצות גדולות קדימה" במקרא (בהם נמצא את הקפיצה הגדולה של אברהם מהאלילות למונותאיזם) אך רוב המהלכים הם שינויים מדודים ומבוקרים לקראת מצציאות טובה יותר, ביחס למה שהיה עד עכשיו. עוד דוגמא לכך נמצאת ב"דיני עבד עברי". התורה אינה מבטלת לגמרי את מוסד העבדות, מכיוון שבעת העתיקה הוא עדיין מוטבע לחלוטין בתרבות הכלכלית של האנושית, במקום זאת היא מרסנת במידת האפשר את כוחו של בעל העבד ומטילה עליו חובות סוציאליות כלפי עבדו. כל זאת לאור המטרה הנצחית של ביטול הניצול של אדם בידי אחיו, ייעודה הנצחי של היהדות.

בני גד וראובן

עוד פרשייה מרכזית השבת היא פרישתם של שבטים גד וראובן מעל כלל ישראל בבקשתם ממשה להישאר בעבר הירדן המזרחי ולא לנחול את הארץ: "אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן". מסופר על גד וראובן שהיה להם צאן רב, דבר המעיד על עושר, והם העדיפו להישאר בארץ גלעד כי נראתה להם מקום טוב לרעות את צאנם במרחבים הפתוחים. משה דורש מהם להשתתף בכניסה לארץ, להשתתף במאמץ המלחמתי של כלל העם, ואז יוכלו לחזור לאחוזתם. בהמשך הדרך הם באמת לוקחים חלק בכיבוש הארץ ואפילו מהווים את חיל החלוץ, הסיירת של הלוחמים, ורק לאחר 14 שנים של מסע ממושך בתוך עבר הירדן המערבי ולאחר התנחלות כל השבטים בנחלתם הם שבים להרי הגלעד.

אך משה לא מסתפק בכך. הוא מוסיף על גד וראובן את חצי שבט מנשה, אשר מחולק לשני שניים, חציו במזרח הירדן וחציו במערב. כותב על כך הנצי"ב מוולוז’ין: " בשביל שראה משה רבינו שבעבר הירדן כוח התורה מעט … על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ". שבט מנשה היה שבט מאוד רוחני שהרבה לעסוק בתורה ולכן משה דאג שיישארו מאחור יחד עם גד וראובן כי הוא זיהה את סכנת ההתבוללות של הנשארים בעבר הירדן. יותר מכך, תפקידו של שבט מנשה היה להוות גשר חי בין ראובן וגד לבין שאר העם. השבט המפוצל ימשיך לתפקד כשבט אחד גם מעבר לשתי גדות הנהר, ובשל כך, הוא יהיה ה"דבק" שמחבר את כלל 12 השבטים.

אותו עקרון של גשר חי בין חלקי העם מילאו שליחי התנועה הקיבוצית בגולה בימי היישוב העברי שלפני הקמת המדינה. התנועה החלוצית בארץ ישראל קיימו מרכזים חיים בתוך אלו אשר ישבו בחו"ל והמשיכו לומר ""אַל-תַּעֲבִרֵנוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן" גם בימים הכי חשוכים של המחצית הראשונה של המאה העשרים.

גם היום אנו זקוקים לאותו שבט מנשה שיחלק את חייו בין לכאן לשם וידביק את עם ישראל כולו לכדי גוף אחד שהוא יותר גדול מסך חלקיו וכדי שלא ינותק הקשר בין המרכז היהודי בארץ לכל הפזורה היהודית שהחליטה עד היום להישאר בהרי הגלעד בשאר הם שם.

בתקווה שיחזור השקט ונתחיל מחדש לבנות עתיד אחר לכל יושבי הארץ

שבת שלום ומבורך.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>