Loading | טעינה

כבר זמן רב שלא ניגשתי לכתוב בשבילי. כלומר, מתוך צורך אמיתי להשיל עול מעל לבי. כמובן שכאשר אני כותבת מאמר שנועד להתלוות לבלוג השבועי שלי באתר התרבות, אני כותבת את אשר על לבי ונותנת ביטוי לדעותיי, אך עצם העובדה שאני צריכה לעמוד בדד-ליין מצביעה על כך שכתיבתי עבור הבלוג אינה בהכרח מגיעה ממקום אינטואיטיבי, ועל כן אינה דווקא משמשת ככלי לריפוי. לפעמים כן, ברור. אך לא תמיד.

היום כן!

הבוקר שלי התחיל בתמימות גמורה בערך בשעה שבע בבוקר, או יש לומר – שבע לפנות בוקר, כשדידיתי אל המטבח להרתיח מים לקפה. בעודי לוחצת על מתג ההרתחה, בקעה מהסלון ברכת "בוקר טוב" נמוכה וערפילית. היה זה סהר שנרדם אצלי אמש, אחרי ששני ואני האכלנו אותו בארוחת המלכות שבישלנו ולפני שקפצנו למכללה לקיים את מצוות "האכל את הסטודנט הרעב".

"קפה?" שאלתי. "תה!" הוא ענה. וכך היה. שתינו משקה של בוקר והסכמנו פה אחד כי הגיעה השעה לאכול ארוחת בוקר. לאחר שאכלנו הבחנתי במראה מוזר מבעד לדלת הכניסה. "סהר, בוא מהר!", קראתי בזמן שאני ממהרת לחדר לתפוס את הטלפון החכם הזה שלי, שיודע לצלם כל עוד אינו עסוק בלהפריע לי לחוות את החיים בלעדיו. סהר כמובן בא מיד, כיאה לאנשים סקרנים, ויחד התקרבנו. כיאה לציפור מיובשת אשר איבדה את משפחתה, היא נבהלה וניסתה להתעופף, אך ללא הצלחה. בקושי הצליחה לטפס מעל לגדר של השכנים של השכנים ולנחות על שתי רגליה.

ישנם אנשים שעשויים לתפוס את סהר כגבר היפי ולהטיל ספק באישיותו המצביעה לעתים על התיאור שזה עתה הענקתי לו, אך ההתנהלות שלו מול הציפור האבודה היתה מעוררת השראה ואמיצה למדיי. הוא נכנס לחצר השכנים, תפס את הציפור בשתי ידיו, התיישב על ספת הפשפשים במרפסת הקדמית שלי, הורה לי בעדינות להביא כלי גדול עם מים, השקה את הציפור במים בעזרת ספוג והניחהּ בתוך הקערה.

"איזה אמון", ציינתי והתכוונתי לציפור, אך לאור העובדה שאני ממש פחדתי שהציפור תפגע בי עם המקור החד שלה והפחד המורגש בעיניה, התיקון שהופיע כמעט מיד היה ממש במקום: "זה אמון דו צדדי. היא סומכת עליי שאני רוצֵה בטובתה ואני סומך עליה שהיא לא תפגע בי".

משם הלכתי לשחות וסהר לקח את לוּלוּ לביתו, כנראה לתקופת התאוששות הכרחית, עד שתוכל לעוף שוב, ולחפש להקה חדשה. לקראת הצהריים הגעתי לביתו של סהר, אך הפעם כדי לתפור כמה שעות עבודה דחופות עם שַני, שותפתו לדירה ושותפתי לתרבוש. יחד שקדנו על פרזנטציית פתע אשר בתקווה תכבוש את לבם של כמה שופטים שמחפשים לתת כסף ליוזמה תרבותית מעוררת השראה בתחום הכלכלה המקיימת בישראל. אז תוך כדי האזנה למוזיקה טובה וצפייה בסרטונים ממש מצחיקים ביוטיוב, היצירה המשותפת היתה פורה ושלווה עד כדי כך שכשהופיעה קולה של גברת "צבע אדום" אפילו לא רצתי לאזור המוגן, אלא יותר הלכתי בקצב שקצת הזכיר את הליכתי למטבח, משהו כמו 12 שעות קודם לכן.

הפיצוץ היה אדיר והופיע בערך 4 שניות אחרי הישמע האזעקה (לא 15 שניות, כמו שמספרים לנו בחדשות!). הטיל פגע במפעל צבעים וגרם לפיצוץ אדיר שנער על העיר בדמות עשן סמיך ומעורר אימה. השערות יסוד לגבי מיקום נפילת הטיל נשמעו מכל עבר ואני רק יכולה להניח שכמוני ממש, הרבה אנשים ניסו לחשב מאיזה אזור בעיר מתנוסס העשן ועסקו בשאלה "האם כל חבריי ואהוביי שלמים ובריאים?".

התנור עשה צליל שהזכיר לי שאני רעבה ושהאוכל שלי מוכן. התיישבתי לאכול, תוהה מה יכול להיות הקשר בין הציפור לולו, קואופרטיב תרבות ראשון מסוגו ומלחמה שנמשכת כבר יותר מידיי זמן.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>