Loading | טעינה

כָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, הציונות הקונסטרוקטיבית ונהגי "מסיעי שדרות"

 הפרשה מגוללת את סיפור השליחים אשר שלח משה לתור את ארץ הייעוד, ואת סיומה הטרגי בחטא של שליחות זאת, אחד החטאים שבגינן נשארו בני ישראל לנדוד במדבר עד יחלוף הדור. לפרשיה זו קיים כינוי נפוץ "חטא המרגלים" אם כי ראוי לציין כי השורש ריגול לא מופיע בפרשה, אלה מופיע בה שליחות ותיירות. משה ממנה נציג מכל 12 שבטי ישראל ונותן להם הוראות ברורות: "וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ–הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָבוּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ, הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה". ישנה מחלוקת בין המפרשים באשר ליסודו של החטא כבר בשלב המינוי. רש"י אומר: "שלח לך- לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה – שלח". זאת אומרת שאלוהים לא היה מעוניין במשימת השליחות הזאת והוא בעצם רק מאפשר לקיים את מה שהיה יוזמתו של משה. אם אנחנו מקבלים את הפירוש הזה, אזי למעשה משה עצמו מסגיר פה רמיזה של הרהור באמונה השלמה בכוחו של אלוהים ובכוחו של העם, שאם לא כן, מדוע הוא מרגיש צורך לקבל דיווח מקדים על הארץ אליה הוא מנהיג את עמו.

בתיאור הפשוט של מסע השליחים בארץ, אין לכאורה שום אזכור לחטא אשר יבוא בהמשך. אבל אז מגיע ‘רבא’, מהדור השלישי של האמוראים חכמי התלמוד, חד האבחנה, ומצביע על כך שבאחד מתיאורי המסלול של השליחים נאמר "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" ולא נאמר "ויבואו עד חברון", והוא מסביר: "מלמד, שפרש כָּלֵב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים".

כָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, נציג שבט יהודה, מרגיש כבר באמצע המסע שמשהו כאן לא תקין וזה הולך למקום לא טוב. הוא פורש מהמשלחת והולך להתפלל בקברו של אברהם, אבינו הקדמון, ובתפילתו הוא מבקש להשתחרר מהקללה אשר הולכת ונכרכת סביב משלחת הנציגים איתה יצא. הוא חש שהם הולכים לאכזב ולהביא הביתה פירות באושים.

אמנם כך נעשה בסופו של דבר, והשליחים חוזרים אל מחנה בני ישראל ובפיהם תמונה קודרת ומייאשת של המציאות בארץ: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא". עם ישראל, אשר זה עתה ראה נסים ונפלאות במצרים, על הים ואל מול הר סיני, נסדק באמונתו וברוחו למשמע דברי השליחים והוא שוב רוטן בפני משה ומבקש לחזור חזרה למצרים. כמה קל להרוס תהליך חינוכי ע"י חבורת רכי לב חסרי אחריות.

 יחד עם זאת, ישנם שניים מתוך המשלחת אשר בולטים החוצה בנוף הפסימי הכללי, ומביאים איתם אמירה אמונית, חזקה ומפוקחת. אלו הם כָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, אשר הוזכר לעיל, ויהושע בן נון משבט אפרים, אשר בתחילת הפרשה יצא למשלחת כאשר הוא מקבל ממשה את האות י’ בשמו הפרטי, אשר היה בתחילה רק הושע. האות י’ היא אחת מאותיות יהוה, שם האל, והיא מסמלת את רוח האמת שדבקה ביהושע, אשר עתיד לרשת את מנהיגות העם לאחר מות משה.

שני אלה, כָלֵב ויהושע, יוצאים כנגד הדעה שנתגבשה בידי השליחים ומנסים להחזיר לעם את האמון בכוחו הפנימי המוסרי: "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ–טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. אִם-חָפֵץ בָּנוּ, יְהוָה–וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ:  אֶרֶץ, אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". כָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה מוסיף פסוק שלימים יהפוך להיות אתוס מכונן בתנועה הציונית- חלוצית "עלה נעלה וירשנו אותה–כי-יכול נוכל לה". מכאן לקוח הצירוף "עלה נעלה" שמסיים את ססמת הנוער העובד והלומד, התנועה שלי.

 באמירה פשוטה זו, מנסח כלב בן יפונה את תמצית הגישה של הציונות הקונסטרוקטיביסטית, הציונות הבונה. גישה זו מבקשת לדלות מכל רגע נתון במציאות, אפילו יהיה זה רגע קשה ומורכבת, את האפשרות הגלומה בו למציאות טובה יותר, ומפלסת את הדרך להתקדמות חיובית, ללא מורא ופחד. גישה זו הייתה גישתו של יוסף טרומפלדור, בימי הוויכוח על ההישארות בתל-חי, נקודה מבודדת בעומק השליטה הצרפתית בצפון ארץ בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

 כנגדה גישתו ניצבה אז עמדתו של זאב ז’בוטינסקי, לימים מנהיגה של הציונות הרביזיוניסטית, אשר פסל את האפשרות של הישארות בתל-חי לשם בניית הארץ. הוא טען שהעמידה בתל-חי נועדה לכישלון וטעמה היחידי הוא בעצם הקורבן האנושי המופתי שהיא תעמיד. טרומפלדור לעומתו, המשיך להתעקש שניתן להחזיק את הנקודה האסטרטגית, אשר עתידה לשרטט את גבולות היישוב העברי לקראת המדינה. הוא דחק בהנהגת היישוב בתל אביב לשלוח עוד חלוצים לתל-חי כדי לבצר את כוחה. קריאתו לא נענתה, ותל חי נפלה בשנת תר"פ (1920) והמחישה, כביכול, את גישתו ה"ריאליסטית" לכאורה של ז’בוטינסקי. אולם ההבדל בין שני אלו לא היה בהבנת המציאות, אלה בעמדה שכל אחד בחר כלפי המציאות, מתוך תפיסת עולמו. ז’בוטינסקי, כמו רוב השליחים ששלח משה רבינו, בחר להיות "כופר-מפוקח", אשר משיג לאחור את גבול האפשרויות הקיימות לפניו. טרומפלדור, כמו כלב בן יפונה, בחר להיות מאמין-מפוכח, אשר מסתכל בשתי עיניים פקוחות על המציאות, ומתוכה בוחר לדחוף ולהרחיב את גבול האפשריות, מתוך רצון להתקדם למציאות טובה יותר. ההבדל הינו בעמדה הערכית, ולא בניתוח המציאות, כפי שאלוהים עצמו מתאר את דמותו של כלב בהמשך הפרשה "וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי–וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה, וְזַרְעוֹ, יוֹרִשֶׁנָּה". בגלל אותה רוח אחרת, שהיא עמדה ערכית, אמר כלב "עלה נעלה" ולכן הוא זכאי לרשת את הארץ.

ל"מסיעי שדרות" יש ועד – וזאת עובדה!

אני מקדיש השבת הזאת את הבלוג של "קרן זווית" לאחיי ושותפיי, נהגי האוטובוס של חברת "מסיעי שדרות". השבוע לקחתי חלק בהפגנה אשר קיים ועד העובדים של החברה מול משרדי ההנהלה, בדרישה להפסיק את הניצול המחפיר של העובדים ולהכיר בזכויותיהם. בהפגנה השתתפה גם תמר קפסוטו, המארחת היקרה של הבלוג שלי. בעליה של החברה, משתמשים בעשרות הנהגים שלהם במשך שנים כדי לנפח את כיסם בעוד ועוד ממון, בונים לעצמם בתים מפוארים ונוהגים במכוניות יוקרתיות, בזמן שנהגי האוטובוס עובדים 12 שעות ביום על מנת לשאת בנטל פרנסת משפחתם וזוכים ליחס משפיל מההנהלה ורמיסת זכויותיהם וכבודם.

ביום ראשון הקרוב יכריע בית המשפט בעניין התביעה שהגישה ההסתדרות על חובותיו של בעלי החברה לשלם מיליוני שקלים לעובדים עבור ניקויים בלתי חוקיים ממשכורתם בשנים האחרונות. הדרך עדיין ארוכה לעיגון זכויותיהם בהסכם קיבוצי ואנחנו, תושבי שדרות, נמשיך ונתמוך בנהגים האמיצים ונזכיר להם את מורשת כָלֵב בן יפונה, יהושע בן נון ויוסף וטרומפלדור: לא להתייאש, לא לוותר על האמת, לדעת שתמיד ישנו פוטנציאל לטוב אשר גלום במציאות, גם אם קשה.

בברכת חברים מאוגדים, עָלֹה נַעֲלֶה!

שבת שלום ומבורך.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>