Loading | טעינה

פרשת חֻקַּת היא פרשה עמוסה באירועים דרמטיים בתולדות עם ישראל: מות מרים, מות אהרן, פרשית המים שיצאו מהסלע, עונשו של משה רבנו שלא לזכות להכניס את עמו לארץ הייעוד ולבסוף, מעשה נחש הנחושת המסתורי.

אתמקד דווקא בסיפור נחש הנחושת ואולי דרך זה נוכל להבין משהו על עונשו המפתיע של משה. בפרקים כ’-כא’ בני ישראל שוב חוזרים ומתלוננים בפני משה "לָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם….. לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה". בתגובה לכך אלוהים שולח נחשים ארסיים אשר נושכים את בני ישראל. העם מתחנן להצלה מפני המזיקים ואלוהים מצווה על משה לבנות פסל של נחש, עשוי מנחושת, לעלות אותו על מוט גבוה, ולבשר לבני ישראל שכל מי שננשך בידי נחש, ירים עיניו גבוה, יסתכל אל נחש הנחושת ויירפא מיד.

יש כאן לכאורה שיטה מאוד תמוהה לרפא מנקישת נחש. מדוע מחבר המקרא מחזיר אלינו את דמותה של החיה הזאת, שזכורה לנו לרעה מהפיתוי בגן עדן שהוביל לחטא, ולא זו בלבד, גם מציב אותה כפסל גבוהה בעל כוחות מאגיים לריפוי, כמו הייתה טוטם אינדיאני. הרי רק לפני כמה פרשות, בפרשיית עגל הזהב, התורה הביאה סלידה עמוקה מפסלים של חיות המועלים על נס.

חז"ל, ובעקבותיהם רש"י, מביאים כאן הסבר המעיד, ואפילו קצת מקבל, יסוד מאוד עמוק הנטוע בנפש האדם – הפיתוי הנצחי לעבודה זרה. "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין" (מסכת ראש השנה, תלמוד בבלי). זאת אומרת שהנחש היה רק כלי, אמצעי להביא את בני ישראל להסתכל כלפי מעלה ולעורר בהם מחדש את הכמיהה לאביהם שבשמים, אין לו סגולות ריפוי משל עצמו. פסל הנחש, שהכנתו הייתה ציווי מפורש של אלוהים, פנה אל הפיתוי הבסיסי של בני ישראל לעבוד פסילים ואלילים מוחשיים. עבודה זרה, כפי שאני מבין אותה, היא הנטייה האנושית לייחס כוחות עליונים למעשה ידיהם, או בכלל לכל אובייקט מוחשי, להעדיפו על פני עיסוק ברוח, ולהפכו לקדוש.

הפיתוי הצליח, ובני ישראל נרפו מן המגיפה ופנו שוב להאמין באלוהי ישראל הנצחי, אשר הוא מופשט מכל צורה ועליון על כל דבר חומרי במציאות. אבל נחש נחושת, ואיתו גם היסוד הנפשי  הנחשי, לא נעלם, והוא עתיד לפגוש אותנו לאחר מאות שנים בסוף ימי בית ראשון.

במרבית הזמן שבו עמד בית ראשון על טילו, התקיימה בו עבודה זרה. בתמיכתם של מלכי ישראל, הוכנסו אל המקדש פסלים של אלילים נוכריים ובני ישראל נכשלו שוב ושוב בדרישה לעבוד את אלוהי ישראל בלבד, ועל כך קוננו נביאי ישראל בארץ, ולאחר החורבן בגולה. אחד האלמנטים הפופולאריים שסביבו התפתחה עבודה זרה הייתה אותו נחש נחושת שבנה משה במדבר, על מנת שיהיה פיגום בלבד לקראת עבודת האמת האלוהית. פסל הנחש נשמר במשך מאות שנים מאז יצאת מצריים ואיתו נשמר המטען המכושף שיוחס לו כמרפא חולים והוא נהיה לאליל. חזקיהו המלך, אחד המלכים הצדיקים הבודדים שקמו לישראל, היה לוחם גדול בעבודה זרה, במסגרת ניתוץ המזבחות שהוביל על מנת להחזיר בתשובה את העם, כיתת את נחש הנחושת ושרף את חלקיו, מעשה שהיה מאוד לא פופולארי לאור הפולחן הגדול שהיה סביב הנחש.

גם היום קיים בעם ישראל פיתוי הנחש במלוא כוחו ועצמתו. יהודים רבים ממשיכים לעבוד ולקדש את הפסילים – את האדמה, את המדינה, את הצבא, את הכסף. כל הדברים האלה, שכמו נחש הנחושת היו אמורים להיות אמצעי בלבד, הפכו אם כן למטרה ולפולחן בליבותיהם של אנשים רבים. האם עוד יקום לנו חזקיהו המלך שיחטט את נחש הנחושת ואת עגל הזהב?

עונשו הכבד של משה

בתחילת הפרשה אנו נפרדים באופן פתאומי ממרים ואהרן, חברי שלישיית צמרת ההנהגה של העם יחד עם משה. מוות אשר ככל הנראה מבשר על גורלו של משה עצמו להישאר גם הוא בדור המדבר החולף.

הפרשה ממשיכה בסיפור על "מי המריבה". בני ישראל מתלוננים (כמובן) שאין להם מים לשתות ואלוהים מצווה על משה לדבר אל הסלע על מנת שייצאו ממנו מים. משה חורג במעט מההוראות ובמקום לדבר אל הסלע הוא מכה בו פעמיים.  על פי הפשט של המקרא, מעשה זה של משה גוזר עליו את הכבד שבעונשים "לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם". משה רבנו, המנהיג הגדול של יציאת מצרים ודור המדבר, מתבשר באחת כי לא יזכה לראות את ארץ הקודש.

דורות של פרשנים ניסו להתמודד עם השאלה מדוע קיבל משה עונש כה כבד על מעשה כל כך פעוט ורובם לא היו מרוצים גם מהתשובות של עצמם. אני אביא רק אחד מהם, הוא רבי מאיר-שמחה הכהן, אשר אומר "בלתי אפשר היה שמשה יביא את ישראל לארץ, שאם הוא היה אומר על העתיד ויקוים כפי שאמר להם שיביא אותם אל הארץ, אז היו ההמון מחשיבים אותו לאלוהים והיו בגדר עובדי אדם, והיה הקלקול גדול מהתיקון". זאת אומרת שקיימת סכנה שמשה רבנו יהיה דמות מושלמת מדי, ויעלה להיות בדרגת אליל בעצמו. כאן אנו חוזרים לסיפור נחש הנחושת ורואים כיצד אפילו בשר ודם יכול לענות לפיתוי העבודה הזרה, ולהפוך לאייקון מקודש בעיני העם. לכן משה נשאר מאחור ולכן גם חז"ל אמרו שמקום קבורתו לא נודע, שחלילה לא יהפוך למקום עלייה לרגל, שכן הם ראו בעבודת הקברים פולחן אלילי מובהק.

משה עוד ימשיך איתנו עד סופה של התורה ותמיד, אזהרתו החמורה ביותר בפני העם תהיה, לא להיכנע ליצר העבודה הזרה אשר קיימת מסביבם. אז והיום, זהו האתגר הגדול והראשון הניצב בפני כל יהודי  – לא לקדש את נחש הנחושת.

שבת שלום ומבורך

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>