Loading | טעינה

"ויאמר משה, לחובב בן-רעואל המדייני חותן משה, נוסעים אנחנו אל-המקום אשר אמר יהוה, אותו אתן לכם; לכה איתנו והיטבנו לך, כי-יהוה דיבר-טוב על-ישראל. ויאמר אליו, לא אלך:  כי אם-אל-ארצי ואל-מולדתי, אלך. ויאמר, אל-נא תעזוב אותנו:  כי על-כן ידעת, חנותנו במדבר, והיית לנו, לעיניים.  והיה, כי-תלך עימנו:  והיה הטוב ההוא, אשר ייטיב יהוה עימנו–והיטבנו לך" (במדבר י’, כט’-לב’)

"ותאמר נעמי, לשתי כלותיה, לכנה שובנה, אישה לבית אימה; יעש יהוה עימכם חסד, כאשר עשיתם עם-המתים ועימדי.  …. ותאמרנה-לה:  כי-איתך נשוב, לעמך. ותאמר נעמי שובנה בנותיי, למה תלכנה עימי:  העוד-לי בנים במעיי, והיו לכם לאנשים.  שובנה בנותיי לכנה, כי זקנתי מהיות לאיש…. ותישאנה קולן, ותבכינה עוד; ותישק עורפה לחמותה, ורות דבקה בה. ותאמר, הנה שבה יבמתך, אל-עמה, ואל-אלוהיה; שובי, אחרי יבמתך.   ותאמר רות אל-תפגעי-בי, לעוזבך לשוב מאחרייך:  כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין–עמך עמי, ואלוהייך אלוהיי. באשר תמותי אמות, ושם איקבר; כה יעשה יהוה לי, וכה יוסיף–כי המוות, יפריד ביני ובינך. ותרא, כי-מתאמצת היא ללכת איתה; ותחדל, לדבר אליה"

השבוע עבר חג השבועות דרך השבוע של פרשת בהעלותך. אני מבקש היום להסתכל על חג השבועות דרך המשקפיים של הפרשה, ולערוך השוואה בין דמותה של רות המואבייה לדמותו של חובב בן רעואל ולהשוות את תהליך הצטרפותם של שני אלו לעם היהודי.

 בחג השבועות, נפתחת בפנינו מגילת רות, אשר מביאה את סיפורה של אישה מואבייה, החוזרת עם חמותה, נעמי, לעיר בית לחם יהודה, לאחר שהגברים במשפחה נפטרו כולם בארץ מואב, ארץ מוצאה של רות. רות יוצאת בשליחות חמותה אל בעז, גיבור חיל ונצר לנשיאות שבט יהודה, אשר מתוקף הקרבה המשפחתית שלו לנעמי, מיועד לקחת את רות לאישה. אמנם כך נעשה בסוף המגילה ובפסוקים הנועלים מובא בפנינו שושלת היוחסין העוברת מיהודה, דרך בעז עד לדויד המלך. ראוי לציין כי רות היא אדם בתחתית ההיררכיה החברתית של אותם ימים – היא אישה, דהיינו ללא רכוש וללא השפעה בחיים הציבוריים, היא אלמנה, מכאן שאין לה משענת ובטחון כלכלי, היא נכרייה בממלכה של יהודים ואם זה לא מספיק, אז היא בת לממלכת מואב, עם אשר צוונו במפורש לא להתערבב עמו, בשל הצרות שעשה לנו בצאתנו ממצרים. כאן יש להתעכב על העובדה כי דווקא צירופה של אישה זאת לעם היהודי, על פי המגילה, מביאה לעולם את שושלת הגאולה, שושלת דויד המלך. מה אנחנו יכולים ללמוד מהליהוק המוצלח הזה של רות, וכך שאבותינו הקדישו לה מגילה שלמה ואף ציוו לקרוא אותה בחג מתן תורה?

ננסה לבחון זאת דרך הצטרפותו של אדם אחר לעמינו, דורות רבים לפני כן, הוא חובב בן רעואל. ישנם שני מסורות לזהותו של חובב. לפי אחת מדובר ביתרו, כהן מדיין, אביה של אשת משה, ציפורה, ולפי מסורת אחרת זהו בנו של יתרו, גיסו של משה. על כל פנים חובב איננו בן עם ישראל והוא נספח על היוצאים ממצרים, כמו רבים אשר על פי המסורת הצטרפו אלינו בראשית דרכינו במדבר.

אם נשווה את הצטרפות רות וחובב, נראה כמה נקודות הקבלה ושוני. ראשית, בשני המקרים ההצטרפות אינה ברורה והיא מצריכה כמה נדנודים ושכנועים, אך כל פעם מצד אחר. לאחר מות בעלה וחותניה של נעמי, היא מפצירה בכלותיה לחזור לעמם ולמולדתם, ארץ מואב, ותחילה הן מסרבות – " כי-איתך נשוב, לעמך". נעמי שוב מנסה לשחרר אותן מנאמנותן והפעם אחת מן הבנות, ערפה, משתכנעת ומפנה את ערפה לחמותה. רות לא מוותרת, וגם לאחר נסיונה השלישי של נעמי, היא נשארת נאמנה אליה. אצל חובב ההתעקשות מגיע מצד משה, אשר מציע לחובב להצטרף לעם ישראל בדרכו אל ארץ הייעוד. תחילה חובב דווקא מוותר על ההצעה בניסוח אשר מזכיר מאוד את דרישתה של נעמי בפני כלותיה – "לא אלך:  כי אם-אל-ארצי ואל-מולדתי אלך". משה מתעקש ואף מנמק את רצונו בהישארותו של חובב – "והיית לנו, לעיניים", ורש"י מפרש: "כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו". כאן יש בוודאי רמיזה לתרומתו הגדולה של יתרו (שהוא כאמור חובב על פי מסורת אחת),  לסדרי המשפט העברי אשר זכורה לנו מפרשת "יתרו": כאשר חותנו של משה רואה את משה נושא לבדו בנטל המשפט הוא ממליץ לו לייצר סדרי סמכות ושפיטה בעם ולמנות זקנים וחכמים תחתיו אשר ישתתפו יחד איתו במשפט הצדק.

בשני מקרי הגיור שלפנינו ישנה הכרה בערכו של כל אדם שנברא בצלם, אפילו יהיה מתרבות רחוקה וזרה, והכרה ביכולת שלו לתרום לעם היהודי. בנוסף לכך, הבסיס העקרוני של הגיור, המשתקף בפרשת השבוע ובמגילת רות, הינו שוטפות הגורל. "באשר תלכי אלך ובאשר ובאשר תליני אלין.. באשר תמותי אמות ושם אקבר… המוות יפריד ביני ובינך.." אומרת רות לנעמי, משפט שהפך להיות תו ההיכר של המתגייר ליהדות. "והיה הטוב ההוא, אשר ייטיב יהוה עימנו–והיטבנו לך" אומר משה לחובב. זאת אומרת שמי שמצטרף לעם היהודי יהיה איתו בטוב, וגם ברע, בכל פסגה ומורד שניתקל לאורך ההיסטוריה.

קיומו של העם היהודי איננו ביולוגי, אלה הוא קיום היסטורי-סוציולוגי, לכן תמיד יכלו להצטרף אליו, ואף הצטרפו, קבוצות שלמות ויחידים. מי שמצטרף נכנס לתוך מציאות חברתית דינאמית ומשתנה, ולא ולמהות קבועה מראש, ולכן הוא יכול גם לתרום ולהשפיע על הזהות היהודית, ולקבוע במידה רבה את גורלה.

מדורי הגהנום, שנאלצים היום מתגיירים לעבור תחת רודנות הרבנות הראשית במדינת ישראל, מביישת את מסורת הגיור שלנו. אפילו יהודים, שהגיעו לארץ בתור יהודים, ומתגייסים לצבא בתור יהודים, מגלים יום אחד שהממסד הרקוב לא מקבל את יהדותם ותהליך הגיור הופך להיות נקודת סינון במקום שער מזמין לכניסה. למען הסר ספר, אני רואה באותם אנשים יהודים לכל דבר ועניין, מתוקף היותם קשורים בגורלם של היהודים בארץ, ללא תלות ועניין בהלכה אורטודוקסית כזאת או אחרת.

אני מציע לפתוח מחדש את השערים – מי שמעוניין להיות חלק ממסע העם היהודי לאורך הדורות, מוזמן. היכנסו וקבלו עליכם את הטוב והרע של היות יהודי. חג השבועות, חג מתן תורה, הוא נקודת זמן טובה להיזכר שהתורה ניתנה לנו לא להתפאר בה, ולא לשמורה אצלנו בארון, אלה להפיצה בעמים ולהיות אור לגויים.

שבת שלום ומבורך

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>