Loading | טעינה

אני מגיע לכתוב את הפוסט השלישי בבלוג, עם תחושת סיפוק גדולה על ההתמדה בכתיבה ומודה למפרגנים והמפרגנות. הרבה זמן גלגלתי בראש את המחשבה להתחיל לכתוב באופן קבוע והבנתי שאני צריך להתקין לעצמי פלטפורמה מחזורית שתיצור אצלי מחויבות פנימית לכתיבה ותיתן לי יעד שבועי. למעשה, התרבות היהודית בנויה על אותו רעיון של פלטפורמה מחזורית שנועדה להציב לאדם יעד ריאלי שבו יוכל לעמוד, וכך ירגיש שהוא עומד בדרישה לקיים את התורה. מחזור הקריאה בתורה היא דוגמה מובהקת לכך. כמו שההחלטה שלי לכתוב בלוג על פרשת השבוע מייצרת צפייה שלי מעצמי (מקווה שגם של אחרים ממני) לכתוב כל שבוע, כך החלוקה לפרשות שבועיות, אשר משלימות את כל התורה בשנה אחת, מאפשרת לאדם להסתכל אחורה על השבוע ולומר "השבוע למדתי תורה", ומאפשרת לו להסתכל אחורה על השנה ולהגיד "השנה קראתי את כל התורה". אני שמח להגיד, שהודות לחכמינו זכרם לברכה, אשר בחכמתם חילקו את התורה לפרשיות, אני יכול להגיד שקראתי את התורה 7 פעמים ב7 השנים האחרונות, ועכשיו אני מגיע טעון ומוכן לפרש בעצמי ולתרום, בצנעה וביראה, לתולדות המילה היהודית הכתובה, עתיקת היומין.

פרשת נָשֹׂא – נשיאת התורה

חלוקת התורה לפרשיות נעשתה במרוצת דורות התלמוד, אשר החלו לאחר חתימת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא סביב שנת 200 לספירה לערך, זאת בניגוד לחלקות הפרקים המאוחרת יותר בידי הכנסייה הנוצרית. מקובל במסורת ששם הפרשה אוצר בתוכו את התוכן המרכזי של הפרשה, ופרשת נָשֹׂא נושאת משקל כבד, ולו רק בגלל שהיא הפרשה עמוסת הפסוקים ביותר בתורה והארוכה ביותר בפרשיות השנה. חלק ניכר ממשקלה הוא בחזרה המדויקת של פירוט התרומה שהביאו נשיאי השבטים עם חנוכת המשכן. 12 פעמים אותם פסוקים חוזרים על עצמם ורק שמו של נציג השבט משתנה.

אם הפרשה הקודמת עסקה במיקום שבטי ישראל בפורמאציה של המחנה הנודד, כאן ישנה התמקדות במרכז המאהל, שם מתכנסים בני לוי סביב עבודת המשכן, הוא לב המחנה. בני לוי, על משפחותיהם השונות, מקימים ומפרקים את משכן הקודש, כמו צוות קרקס נודד, על כליו, יריעות ויתדות האוהל והמזבח, ובסוף תיאור תפקידם מצאנו את המילים " בַּכָּתֵף יִשָּֽׂאוּ " (ז’ט).

בסופו ל דבר הכל מונח על כתפיהם הרחבות של בני לוי, והם סוחבים בגופם את המשא הכבד של התורה. זאת היא הנשיאה של פרשת נָשֹׂא. את התורה צריך לשאת על כתפינו גם בתנאים קשים, גם במדבר, על מנת שתעבור מדור לדור. מאז נדודינו בסיני, דורות של יהודים נושאים בעול הכבד של קיום התורה, (ואגב כך בקיומו של העם היהודי עצמו), ולא פחות מכך, בפירוש התורה, משא כבד לא פחות. אחד מהנושאים החשובים היה רבי יוחנן בן זכאי.

רבי יוחנן בן זכאי – האיש שהעז לפרש

הפרשה מפרטת את אחד המנהגים הקשים לעיכול ביותר בתורה, העוסק באיש אשר חושד שאשתו בוגדת בו. הפסוקים מנחים את האיש לקחת את האישה אל הכהן ולקיים טקס מאגי משפיל ומכוער, במסגרתו הכוהן משקה את האישה החשודה במים עכורים, אשר השפעתם על האישה אמורים כביכול להוכיח או להפריח את האשמות נגד האישה. כאן באמת אין לי שום דרך לראות את עצמי בכתוב, וכמו בפעמים רבות מתעוררת בי סלידה טבעית מהמתואר בתורה. מדובר באמת במנהג פרימיטיבי וסקסיסטי אשר משקף את מעמדם של נשים בעת העתיקה. אך אני לא הראשון שהרגיש כך.

עוד לפני תקופתו של רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז), בן הדור הראשון לתנאים (חכמי המשנה) נשיא הסנהדרין ומנהיג העם לאחר חורבן בית שני, מנהג זה כבר נעלם ממזמן. ריב"ז, בתור מי שעומד בעמדת הפרשן, התמודד עם הפסוקים הללו ואמר: "משרבו נואפים, פסקו המים המרים" (מסכת בוטה פ"ט, מ"ט). זאת אומרת, כאשר הנאיפה הפכה להיות דבר שכיח בעם, כבר אין טעם לקיים את המנהג הזה. אני מרשה  לעצמי לומר שריב"ז חיפש דרך להשאיר מאחור את המנהג המיותר הזה, ואם זאת לא התעלם מכך שהוא נמצא בכתוב, זאת מתוך התפיסה המקובלת אצל יהודים בעת העתיקה, שהתורה היא אחידה וקוהרנטית (עשויה מקשה אחת ללא דופי).

כאן אנו רואים תעוזה ענקית של אחד מגדולי ישראל, אשר מפרש את התורה על פי סולם ערכים ברור, ויוצא לכאורה כנגד מצווה מפורשת מן התורה שבכתב. ריב"ז מוכר לנו מפרשנויות דומות וחשובות כאלו, כמו "משרבו רצחנים בישראל, פסקה עגלה ערופה" (סוגייה שבה נעסוק בפרשה אחרת), אבל המפורסמת מכל היא בקשתו מאספסיאנוס, קיסר רומא, "תן לי את יבנה וחכמיה". לאחר חורבן הבית, ריב"ז הבין שהדבר הנכון הוא למקם מחדש את המרכז הרוחני של העם במקום אחר מירושלים, על מנת לבצר את עולמה של התורה ולשמור על שלמות העם, וקבע את מושבו של הסנהדרין בעיר יבנה, מהלך שנתקל בביקורת קשה מצד חכמים בני דורו של ריב"ז. אני מאחל לנו שנדע לשאת אלינו את חכמתו של ריב"ז לימינו ולפרש את התורה כפי שפרש.

נשיאת התורה מאתיופיה

השבוע ציינו את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל. יהדות אתיופיה הינה מסורת ועתיקה ומופלאה שאצרה בקרבה מנהגים מימי בית ראשון ונותנת לנו חלון הצצה אל עבר היהדות  שלפני המסננות של אשכנז וספרד, רומי  ובבל, יהדות "ביתא ישראל". היהדות הזאת נישאה בידי חלוצים ציונים על פני מדבריות אפריקה, כנגד פורעים וליסטים, מחלות ורציחות, והגיעה אל ארץ ישראל של המאה העשרים. על פי אחת הדעות הרווחות, הגיעו לחופי ארצנו בני שבט דן, ואנו, לא השכלנו לראות את הפלא ולהבין את המשמעות של חזרת אחינו לציון.

שבת שלום לכל ביתא ישראל

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>