Loading | טעינה

שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א,ב)

הפרשה נפתחת במפקד אוכלוסין של בני ישראל היוצאים ממצרים, מפקד האוכלוסין הקדום ביותר עליו אנו יודעים. בכל אחד מן השבטים מוזכר בשמו נשיא השבט, עליו מוטלת ההנהגה, ומצויין מספר בני השבטים בוגרי גיל 20. מעניין לציין כי בסיכום המפקד, מספר בני ישראל הכולל מגיע ל600 אלף, וזהו בדיוק מספר היהודים אשר ישבו בארץ ישראל ערב הקמת המדינה.

בהפטרה לפרשה שלנו, נבואת הושע פרק ב’, נאמר "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר": לא יוכלו עוד לפקוד את בני ישראל מרוב גודלם הרב. אולם, המציאות ההיסטורית היא שהעם היהודי היה תמיד מיעוט זניח בתוך משפחת העמים והדתות. כיום מספר המוסלמים מוערך בכמיליארד וחצי, והנוצרים בכמיליארד נוסף. שלושת נקודות השיא של הדמוגרפיה היהודית היו ערב חורבן הבית הראשון וגלות בבל (כ5 מיליון), ערב חורבן בית שני וההשמדה הגדולה של מרד בר כוכבא (4.3 מיליון) וערב מלחמת העולם השנייה והשואה (16.5 מיליון), בה הושמדו שליש מהיהודים בעולם. מאז לא חזר מספר היהודים לגודלו לפני השואה, הוא מוערך היום בכ13 מיליון ורק במדינת ישראל מספר היהודים נמצא בעלייה, בניגוד להתבוללות בשאר העולם.

אם כך,למה התכוון נביא ההפטרה? כנראה תפקידו של העם היהודי איננו להיות גדול מספרית, ועלינו לפרש אחרת את הושע בן בארי, נביא ההפטרה. והנה אותו פסוק ממשיך ומפרש:  " וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי": בני ישראל עתידים להשפיע על האנושות באופן שלא ימד ולא יספר, על כן הם נקראים בפי הנביא "בני אל חי", הם יהפכו את דברי האל לדברים חיים ורעננים בתוך אומות העולם.  ראינו שהמיסיון היהודי שהתקיים בימי בית שני בממלכת החשמונאים, לא הביא לתוצאות פוריות עבור העם ובסופו של דבר נשארנו עם קטן אשר עיקר השפעתו החיובית היא דרך הבשורה המונוטאיסטית וההומאניסטית אשר הביא לעולם, ולא דרך כפיית הזהות היהודית על עמים אחרים. גם היום מוטלת עלינו המשימה להפיץ את מוסר התורה בעולם, ולא לראות בה נכס פרטי שלנו.

"לפיכך ניתנה תורה במדבר, במקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל"

(מכילתא דרבי ישמעאל)

אני מבקש לדבר על המדבר…

אמנם הפרשה והספר אותו אנו פותחים השבוע נקראים "במדבר", אך יש לזכור כי רוב עלילות התורה מתרחשות במדבר, וכבר מהפרשה השלישית של ספר שמות, החומש השני, אנו נמצאים במדבר. נהיה בו עד הרגע האחרון של ספר דברים, ורגע לפני הכניסה לארץ, נחזור שוב לבראשית, כמי שלעולם לא מצליח להגיע לנקודת הסיום ונידון תמיד לשוב אל נקודת הפתיחה. כך שלמעשה מחזור הקריאה בתורה הוא שהייה ממשוכת במדבר. בחום. בהפקר.

עם ישראל עובר תהליך ארוך ומתיש במדבר. תהליך של חילוף הדור, של זיכוך מחדש של העם שהיה נטוע בתוך שערי הטומאה של מצרים ועתה יוצא לקבל על עצמו את העול הכבד של התורה.

 ניטשה מביא בספרו "כה אמר זרתוסטרא" את שלושת התמורות של הרוח, ושלושת התמורות האלה גם הן לוקחות חלק במדבר. ראשית הרוח נהיית לגמל, אשר לוקח את המטען הכבד של התרבות הישנה על גבו, נודד אל לב המדבר, אל ההפקר, ורק שם הוא יכול לפרוק אותה מעליו. בגלגולה השני, הרוח נהיית לאריה, אשר בכוחו מצליח להשיל מעליו את התרבות הישנה. בגלגול השלישי ניטשה נותן לרוח את דמותו של הילד. הילד התמים, הבראשיתי, מצליח לקבל על עצמו ערכים חדשים ותרבות חדשה ובכך מושלם תהליך הגאולה המוסרי שניטשה מציע לעולם בספרו. מסע דומה עובר עם ישראל במדבר כאשר הוא סוחב על גבו את תרבות מצרים. בימים אלו, שבין פסח לשבועות, בין יציאת מצרים למתן תורה, אנו עוברים מחדש את אותן תמורות של הרוח אותם עבר העם במדבר. זהו המבחן הגדול של החברה והאדם, והוא קורא במקום ניטראלי, המדבר, שבו מתקיים טקס החניכה וההתבגרות שלנו.

המדבר הוא גם המקום של ההפקר. במדרש נאמר לנו כי התורה נתנה בכוונה במקום מופקר כדי לסמל את כך שכל אחד יכול לקבל אותה וכל אחד יכול לפרש אותה. האם יש כאן עמדה חסרת אחריות כלפי התורה? אם יבואו לפרש אותה רשעים, האם גם אז נהיה ליברלים ופתוחים כלפי פרשנות מופקרת וחסרת מצפון?

אני לא מוכן לקבל בבית המדרש היהודי פרשנות גזענית ומפרידה של התורה, אל אף שאני מודע לכך שפרשנות כזאת תמיד הייתה. תמיד נאבקנו על כך שהפקר התורה לא יתורגם להפקרות מוסרית. המשימה הזאת היא עלינו, לא על התורה. התורה, רוחה, רק מונחת בקרן זווית, ועלינו ליטול אותה ולשאת אותה לחוף מבטחים.

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה’ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" – הושע י"ח

לסיום, אני רוצה להאיר בפנס,  נקודה בהפטרה לפרשה אשר מהווה אבן חן מופלאה ונדירה בנוף של הזמן העתיק. הושע ממשיל את היחסים בין עם ישראל לאלוהים ליחסים בין גבר ואישה נשואים. בפסוק י"ח ישנה נבואה מדהימה אשר יכולה להוות בסיס לשינוי מושגי חשוב של יחסי המגדר שאנו סוחבים מאז ועד היום. ""וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה’ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי ". הושע כבר מבין בתקופתו, שאישה לא צריכה להיות בבעלות אף אחד, ויש בעיה קשה עם עצם המושג של "בעל ואישה", לכן הוא קורא לביטול המילה "בעל".

בשנת 1953, כתב בן גוריון מכתב לשר האוצר, בו הוא מציע להחליף את המילה "בעלי" ב"אישי" במסמכים רשמיים של המדינה החדשה, והוא שואב השראה מידידנו הושע. להלן נוסח המכתב:

"לשר האוצר, חתמתי היום על "הצהרת העובד(ת) לצורך קביעת ניכויי המס. בהצהרה, בסעיף 4 נאמר שם בעלי/אשתי. לדעתי יש להגיד אישי/אשתי. במלה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת כבוד האישה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש. תעשו כדברי הושע הנביא: והיה ביום ההוא-תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב’ 18)
בכבוד רב, ד. בן גוריון".

שבוע טוב ומבורך לכולן

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>