Loading | טעינה

לאחר כמה שנים שבהם אני קורא כל שבוע את פרשת השבוע החלטתי להתחיל לכתוב רשימה שבועית העוסקת בפרשה.

שמי אלון חוטר, בן 27, חי בעיר שדרות כבר למעלה משש שנים במסגרת קיבוץ המחנכים של תנועת דרור ישראל, מיסודה של תנועת הנוער העובד והלומד. גדלתי בנוער העובד, שם עוצבה זהותי היהודית והציונית, והגעתי במסגרת גרעין נח"ל לשדרות ומאז אני מדריך ורכז בתנועה, ופעיל בתחומים שונים בעיר.

הקריאה בתורה הפכה להיות חלק יום יומי מחיי, ולכל מקום הולך איתי בתיק ספר תנ"ך צהלי שקיבלתי בטירונות, ואני מקדיש כל יום זמן לקריאה בו, בבחינת "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א,ח). בכריכה התנ"ך יש הקדשה של סגל הפלוגה שלנו, שם מצוטטת אמירתו של יגאל אלון, "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". כמו התנ"ך, גם המשפט הזה הולך איתי מאז למדנו אותו באחת הפעולות בתנועת הנוער, והוא מהווה עבורי משקל חשוב בחיבור שלי אל מקורות ישראל הכתובים.

בבלוג הזה אנסה לתת פרשנות אישית מזווית ערכית וחברתית היוצאת מתוך תפיסתי את היהדות כשדה התרבותי שבו אני חי ופועל, ובתוכו מנסה לזכך את היסודות ההומניסטים והסוציאליים שאני מוצא במורשת עמינו. אינני ומאלו הרואים ביהדות אך ורק תנועה מוסרית אשר מכוונת לטוב. להבנתי (ולצערי) תמיד היו ביהדות מרכיבים של פירוד, גזענות, אלילות והרס. לא היהדות היא המכוונת לטוב או לרע, אלה בני האדם הם המכוונים לטוב או לרע, והיהדות היא השדה התרבותי בתוכו מתקיימת משיכת החבל בין הצדדים. אם זאת, אין ספק בעיני, כי היהדות הביאה לעולם רעיונות הומניסטים חשובים אשר עבורי מהווים כלים חינוכיים בניסיוני לתקן עולם. אני מקווה לעורר את היסודות האלה ברשומות האלו ולתרום את חלקי לשיח היהודי העכשווי המתחדש.

עוד אני מעוניין, לכתוב מתוך כך ראייתי את זכות הפרשנות נתונה באופן שווה לכל אדם ושערי הדרשה פתוחים תמיד. בכל זמן ובכל מקום, רשאי ואף צריך היהודי ליטול מחדש את התורה ולדרוש בה על פי תפיסת עולמו. אינני חושב שיש סמכות יתרה לפירוש התורה לאלו המתיימרים לייצג את היהדות ה"מקורית". עוד אחת ממשיכות החבל שהתקיימו בעם היהודי הייתה סביב השאלה מי רשאי לאחוז בשרביט הפרשנות. מצד אחד העמדה השמרנית הרואה את הפרשנות כניתנת אך ורק לאליטה מסוימת, "רבנית". עמדה המיוצגת היום בידי מרביתה של ההנהגה האורתודוקסית בעם. מצד שני עומדת הדעה כי הפרשנות פתוחה לכלל העם, עמדה אשר יוצגה ע"י תנועת החסידות בראשית דרכה, אשר ביקשה לאסוף "ניצוצות של קדושה" מכל פינה נידחת של העם היהודי ולהגיע לכל אדם בכל מקום. אני רואה עצמי ניצב כ"חסיד" המחנה הכללי והמרחיב ומנסה למשוך את החבל לכווננו. אני רואה את התורה מתקיימת וחיה היכן שבני אדם מעוניינים לעסוק בה – "תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול".

ובכן ל… פרשת "בחקותי"

אני מתחיל את הרשימות עם פספוס חמוץ של פרשת "בהר" המופלאה שקראנו בשבוע שבעבר, ובדרך כלל שני הפרשות האלו "בהר – בחקותי" מחוברות. השנה הזאת הם נפרדו בשל השנה המעוברת הארוכה. אך פתור בלא כלום אי אפשר, וראוי להזכיר כי פרשת "בהר" מהווה את בסיס החוקה הסוציאלית של התורה, ופרשת בחקותי ממשיכה את אותו רעיון גדול. מובא בפרשות אילו הציווי על השמיטה והיובל.

בתורה קיימים שלושה סדרים של מחזור שבעוני (מלשון שבע) – השבת, השמיטה והיובל. כל שבעה ימים שבת, כל שבע שנים שמיטה וכל שבע שמיטות יובל. כל אחד מהמחזורים האלו מביא לתיקון חשוב בחיי החברה והאדם. השבת מזכירה לאדם כי איננו עבד והוא מצווה להניח מעבודתו ולעסוק ברוח. השמיטה מצווה על האדם לשמוט את הקרקע כל שבע שנים, לא לעבד אותה ולאפשר לכל אחד להיכנס אליה וליהנות מפריה. והיובל מהווה את השיא של התיקון החברתי היהודי: לאחר שבע מחזורים של שבע שנים, בשנה החמישים, כלל האדמות אשר שועבדו חוזרות לבעליהן, וכלל העבדים אשר שועבדו לאדונים בשל חובות יוצאים לחופשי והחברה חוזרת לכלכלה מאוזנת והוגנת. נאמר "והארץ לא תימכר לצמיתות" ורעיון זה היווה את ההשראה להרצל כאשר קבע את עקרון הבעלות הציבורית על הקרקע במדינת היהודים, והוא כותב זאת במפורש בספרו אלטנוילנד:

"שנת היובל …. איננה תיקון חדש,  כי אם תיקון ישן נושן שיסד משה רבנו.   אחרי שבע שמיטות,  וכל שמיטה שבע שנים,  נסבו הנכסים הנמכרים בשנת החמישים לבעלם הראשון……בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה.   משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במידה לא-שווה.   אתה תראה,  כי גם שיטתנו קולעת אל השערה הזאת ולא תחטיא.   ובעלות מחיר הקרקעות לא ילך השכר לכיס היחידים,  כי אם לכיס הציבור".      

רעיון הצדק של היובל המשיך והתגלגל בתנועה הציונית ומדינת ישראל ובשנים האחרונות מצאנו עצמנו אני וחבריי בתנועת דרור ישראל נאבקים כנגד הניסיון להפריט את אדמות הלאום – ואת סיסמתנו לקחנו מפרשת "בהר" – "והארץ לא תימכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג).

כמו בשבוע שעבר, גם בפרשת "בחקותי" אנו רואים כי הזכות לישיבה בארץ ישראל מותנית בקיום המצוות ובראשם בקיום השמיטה והיובל. בהמשך הדרך עוד יאמרו נביאי ישראל כי החורבן והגלות באו על העם כי לא קיימו את הציוויים הללו. זאת בניגוד לטענה הנשמעת היום מפי יהודים הטוענים כי יש לנו זכות בלתי מותנית על הארץ. אני רואה בישיבה בארץ כזכות הניתנת אך רק ומי שנכון לקיים בה חברה צודקת ומוסרית ברוח היובל.

" כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ… וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם, וְהֵם, יִרְצוּ אֶת-עֲו‍ֹנָם”  (כו, מג) – זהו קיום גזר הדין המדויק: בזמן שבני ישראל ירצו את עונשם בגלות, הארץ תרצה את שנות השמיטה החסרות לה בשל אי קיום השמיטה בזמן ישיבתם בארץ. ירמיהו הנביא יציין בהמשך כי גלות בבל בת ה70 שנה שלאחר חורבן בית ראשון מהווה השלמת פער של 70 מחזורי שמיטה שלא קוימו. איני יכול שלא לדמיין את הארץ כאימא פולנייה נרגנת שכשמבקשים ממנה לנוח והיא עונה "אני ינוח בקבר".

האם עוד נזכה לקיים את השמיטה והיובל בימינו על משמעותם הערכית חברתית?

 "ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד…. וחרב לא תעבור בארצכם" (כו,ו)

הפרשה שלנו ממשיכה בתיאור השפע והברכה אשר תבוא עלינו אם נקיים את מצוות הארץ. "ונתתי שלום בארץ ואין מחריד" – כתושב שדרות אני רואה בפסוק הזה את תמונת העתיד של העיר, עיר של שלום, עיר ללא חרדה. החתירה לשלום היא צורך קיומי בסיסי לאנשים כאן, היא הצורך ללכת ברחוב ולא לפחד לשמוע אזעקה ולרוץ למקלט. "וחרב לא תעבור בארצכם" – ידוע כי בני ישראל נלחמו בעמים אשר חיו בארץ עם כניסתם אליה, אך השאיפה היא תמיד לשלום. וגדול הפרשנים רש"י כבר אמר על כך – "ונתתי שלום – שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום?"
תלמוד לומר: אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל".

שבת שלום, ברכה, פנקו בלייק, הגיבו חופשי ושיר רלוונטי לסיום

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>