Loading | טעינה

(מהו חיבור בשבילך? מדברת איתך, כן! לאחר קריאת הסיפור אשמח לדעת את עמדתך האישית)

אני יושבת במרפסת שלי, שותה קפה שחור, אחד סוכר, משקיפה על הרחוב מול ביתי. הרחוב שקט, מזג האוויר סוער, אני במחשבותיי היומיומיות והעולם כמנהגו נוהג. אמנם לא ציפיתי שמשהו חריג יתרחש בָּשעה הזו של הרחוב, אך משראיתי את האיש לבוש השחורין פוסע בביטחון במעלה שביל הגישה של בית השכנים ממול, גיליתי עניין. בלבי החלה להירקם לה תכנית בָּזַק להפרחת השממה בחלק הזה של העיר.

משני צידיי הכביש, בית

תחילה חשבתי שהוא הגיע לשכונה לצורך פגישה שנקבעה מראש, ניחום אבלים או חיזוק כללי, אך משנפתחה הדלת התבדיתי. ממרומי מרפסתי, מצדו השני של הכביש, יכולתי להבחין כי האישה פתחה חריץ קטן שבקושי ניתן היה להשחיל דרכו מילה, אך האיש לא התייאש. הוא נתן לה מתנה, ברכה לשלום וחזר על עקבותיו. בפניה ימינה מהחצר, חזַרה לרחוב, עיניו נתקלו בעיניי אך ידעתי שאין בלבו כוונה לדבר איתי. או שהיתה כוונה אך היה גם פחד, אז צעקתי לו:

"שלום…. מה אתה מחלק?"

"מה?", עם תנועה כזו של היד באוזן, למקרה שלא שמעתי את המה שהוא אומר

"מה אתה מחלק?"

"דיסק של אנשים….. תיקון כללי… צדקה…". לא זוכרת את דבריו במדויק, אך הבנתי שיש דיסק שאני יכולה לקנות, שבדיסק מדברים אנשים על התיקון הכללי ומספרים כיצד תרם לחייהם, ושהכסף שאשלם ילך לצדקה.

"אז בעצם אני זורקת לך לכובע כמה שבא לי ומקבלת דיסק?", הוא חייך במבוכה ואמר

"אפשר"

לאחר שהדפתי ממוחי את כל הציניות והביקורת הנוקבת שעמדה לשים קץ להתרחשות, עצרתי את הקפה ואמרתי:

"בוא לשער הזה" והצבעתי על השער הימני של חצר ביתי, "אני יורדת!"

איני יודעת מה בדיוק הניע אותי לפעול במהירות כזו, אך מצאתי עצמי נועלת נעליים, חוטפת מתיקי את הארנק ויורדת אל האיש המקרי שהתפרץ לתוך יומי ללא כל כוונת זדון.

***

כשהגעתי למטה כבר החזקתי בידי את מטבעות הכסף הדרושים מבחינתי להעברה המיוחלת, והוא שעמד בצניעות במרחק מה מהשער, התקרב לקראתי. אמרתי:

"הנה, יש פה גם את דמי החנוכה שלי, וגם מעַשֵר" והושטתי לו שני מטבעות, אחד של 10 אגורות ואחד של עשרה שקלים". בתגובה הוא מלמל מילים שמבחינתי הביעו הבנה לאותה שנינות שרציתי להביע בפניו, אך ישנה גם האפשרות שרק רציתי לחשוב שהוא הבין אותי בזמן שהוא למעשה פרש את הדברים בדרכו האישית בלבד.

"אז… מטעם מי אתה? …. אה.. סליחה… לא. אז מי אתה?"

"ממי אני?"

"לא. מי אתה?"

"אני יהודי טוב מקריית מלאכי, ממאמיני הרבי נחמן מברסלב"

איזו הצהרה! "אז מה אתה עושה פה, בשדרות?"

"אני עובר מבית לבית ו…"

"זו העבודה שלך?"

"לא, אני עובד בבית העלמין…" כשאמר זאת הוא הסית את מבטו, ממני ומהעיקר, יכול להיות שחש לא בנוח עם המונח הזה ‘עבודה’ ויכול להיות שחדרתי לפרטיותו בעצם השאלה. או אולי הניח כי מאחורי שאלתי עומד אינטרס ציני כלשהו. "אבל אני מסתובב ככה ומפיץ את…."

"למה?"

"אני אוהב לדבר עם אנשים, זה מחזק אותי, החיבור"

דבריו זרקו אותי לתקופה בה נהגתי להופיע הרבה מאד במרחב הציבורי של מדינת ישראל ולפתע חשתי געגוע מתוק לחיבור שנוצר ביני לבין האנשים שכלל וכלל לא תכננו לפגוש בי בדרכם. שמחתי על שמצאנו תחום עניין משותף, כי למראית העין, ניתן ומקובל להאמין שאין ולא יכול להיות קשר מהותי בין אדם לבוש שחורין מקריית מלאכי לבין אישה חילונית מגבעתיים.

השיחה כולה לא ארכה יותר מחמש דקות, אך במהלכה הספקתי לשאול אותו עוד כמה שאלות, לספר לו שאני מוזיקאית ושאני כותבת בלוג שבועי באתר תרבות וכי אשמח להיפגש איתו שוב ולראיין אותו על פעילותו. נתתי לו כרטיס ביקור וביקשתי שייצור איתי קשר במידה ויחוש רצון.

משלא נידב בעצמו את כל המידע הדרוש לי להשלמת אותו תיקון כללי שהתרחש בינינו באותו הרגע ממש, שאלתי לשמו. הוא ענה בקצרה "שמי דויד".

סוף

לפרק 12 – חיבור חינם – בלוג "קפסוטו בעיר הקטנה" לחצו כאן

להקשבה לגרסה שלי, תמר לשיר מעוז צור, לחצו פה

לקריאת סיפור נוסף שלי על המפגש עם הדת מהזווית שלי, לחצו פה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>