Loading | טעינה


כשנכנסתי לבית התפילה דרך דלת אשר נדמה כי היתה פתוחה מאז ומתמיד, לא ידעתי מה מצפה לי. כמובן, חששתי מהופעת התנגדות מצדי למשמע חוקים הלכתיים מסוימים אשר שנואים עליי מראשיתי, אך לא הופתעתי כלל כשביקשו ממני לשבת בעזרת הנשים. כשביקשתי להקשיב לתפילה אמרו שידברו חזק כך שאשמע מבעד לווילון, ומאוחר יותר, נתבקשתי לשבת לבדי בקצה שולחן ערוך ל-30 איש, על אף שהיינו בסה"כ שמונה. בכל מקרה, בחרתי לכבד את רצון הרב ולזרום עם הסיטואציה, בעיניים פקוחות ובלב שלם.

אני לא בטוחה שרצון-הרב היה רצון-הרוב ובכלל, עד כּמה וּלֵמָּה עזרה ישיבתי המרוחקת משאר החוגגים, שהרי רצוני היה להתערבב ולערבל בחומר האנושי. ההסכם הרוחני, עליו חתמתי ברגע שבחרתי לברך את שנת תשע"ד דווקא בבית חבד-יפו-ישראל, כנראה היה חזק מכל תלונה שאיימה להיכנס לחלל מוחי. מה גם, הייתי האישה היחידה בחלל הבית, מה ששינה דבר מה בלילה המיוחד ההוא. הרי לו הייתי מוקפת נשים, הייתי נסחפת במחיצתן לשיחות חולין נקביות ולכן, כנראה שלא הייתי נכנסת לשיחה עם כבוד הרב, וכנראה שלא היינו מתעמקים בחיים ושלא היה יוצא לנו לדבר על גשרים, פערים ובכלל, על השקפות עולם שונות לגבי יחסים ותקשורת, שבינו לבינה.

ברגע שהוגשו המטעמים שהכינו עבורנו אמא אדמה ואשתו של הרב א’, הרגשתי כמלכה של דבורים. נמלאתי שמחה לבלות את החג בחיק מזמזמים נוספים, אשר עד לנקודה ההיא מעולם לא פגשתי, בין אם לנוכח סדר יום עמוס של רדיפת מתיקות ובין אם מסיבה אחרת. מה גם, שמחתי על השינוי בנוף ועל שהצלחתי לחרוג מהמנהג שמצריך ממני לקבל את השנה החדשה דווקא בחיק משפחתי, מנהג שמתוכו מונהגות לא מעט אשמה והרבה מאד ציפיות, לכאן ולכאן, כמו בהרבה מנהגים אחרים שפיתח המין האנושי לאורך ההיסטוריה. אך יותר מהכל, נהניתי להקשיב לדבור הנבון בעת שהוא מברך ומדריך את שאר הדבורים הטובים, כיצד לבקש סליחה ועד כמה חשוב לנקות את הכוורת הרוחנית שלנו מטינה, למען נראה, ולמען נריע לשנת הדעה העומדת בפתח הדלת, לטובתנו.

לאורך כל הסעודה הגישו לי, פינו לי, פנו אליי, חייכו אליי (לרוב), ואני לסירוגין הקפדתי לקום מידיי פעם כדי לשאת את חלקי בנטל. החוויה כולה עוררה בי  ביטחון ואמונה שהכל אפשרי, כי מעל לכל נאלצתי אחת ולתמיד להתגבר על המרחק ולדרוש, בעיקר מעצמי, את זכותי להיות בעלת דעה משלי, בשולחן של גברים. ונכון, זו אני שכתבה את השיר "אסור לי" ואני אשר עומדת מאחורי תוכנו הבועט, ויחד עם זאת שמחתי לגלות שהרבה יותר נעים לי לבוא בשלום ובצניעות ותוך שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה.

הייתי חדשה בנוף, עם לבושי הצנוע למחצה, בטחוני האישיותי ושאלות שנזרקו מפי לאוויר בסבלנות אין קץ. אני לא בטוחה למי היתה החוויה מרוממת יותר, לי או להם, מה שבטוח זה שכל אחד מאיתנו חווה את הערב מזווית ראייתו האישית והמיוחדת. הבן של הרב היה ילד טוב ולא יכולתי לקרוא את בלבולו במפורש, מה שכן, נראה היה כי הוא מפחד לחייך אליי. חיים, בעל העיניים הטובות והיד השבורה, שמח לקראתי כבר בחדר המדרגות והביע סקרנות רבה מעצם הגיעי לחגוג את החג דווקא שם. והיו עוד כמה אנשים טובים בקרבתנו, אך הרב? הרב היה האגוז הקשה הקליל ביותר שפיצחתי בחיי.

ניסוח פנייתו הראשונה אליי הצביע על כוונתו לגרום לי להרגיש בנוח בחברת כל הסועדים, אשר אחרי הכל, היו באחריותו. "אז איפה היית רוצה להיות עכשיו?". בתמיהה קלה, עניתי לו "פה!". כשניסה לבאר את שאלתו, מחשש שלא הבנתי את כוונתו, חזרתי על תשובתי בבטחון מחושב וחייכתי אליו, מראש ועד זנב. בהמשך, כששאל אם גם אני הייתי רוצה אולי להיות בבית המקדש, שאלתי "מה זה בית המקדש לדעתך?". הוא לא ענה מיד, רק חייך, אך תשובתו לא איחרה לבוא במסווה של ביאור תפילה כלשהי, איני זוכרת איזו.

בית המקדש, מסתבר, יהיה איחוד של כל המקדשים הקטנים שנבנו לאורך השנים, וב"מבנה" המיוחל והמיוחד, יישכנו שלום ואחדות.

נשמע טוב!!!

אני חוזרת בי מתשובתי! איפה הייתי רוצה להיות?

אני רוצה להיות פה, מוקפת באנשים שרוצים לעבוד ולבנות יחד בית מקדש נפלא שכזה. אבל אני ממש חושבת שעדיף יהיה למצוא כינוי חדש למקום הזה, כך שנוכל להזמין בשמחה גם את אלו שהמילים "בית" ו"מקדש" זרות להם מבחינת שפה. אולי אני הולכת רחוק. הלכתי רחוק? אולי. אם כך, אחזור לכאן כדי לפתח את חלומותיי על המקום האוטופי הזה שאנחנו מייחלים לו, הרב א’ ואנכי.

מה זה שלום ומה זו אחדות? אני זוכרת במעורפל כי בצבא דיברו איתנו על מושגים כאלו, אבל אני גם זוכרת בוודאות שלא חוויתי, לא איחוד ולא שלום. אולי חלמתי עליהם בקצרה כשישנתי שתי שעות מטכ"ליות בין ישיבת צוות מאוחרת לא"ג בוקר. גם בבי"ס ניסו ללמדני על אחדות ושלום דרך אזרחות, תנ"ך, היסטוריה, אך אם היו בוחנים אותנו בנושא "שלום אחד", היינו כולנו מקבלים אפס אחד גדול ועגלגל. אבל לא חשוב מה למדתי ומה לא, העיקר מה שאני רוצה ללמוד, וכנראה ששלום ואחדות זה משהו שברצוני ללמוד, גם אם בכוחות עצמי. במילים אחרות, כשאני שומעת את הרב מייחל לבית המקדש, אני מבינה שהוא ואני מתקיימים באותה סירת גומי, בים גדול, מלא במים קדושים.

בתום הערב מצאתי עצמי יושבת בקצה שולחן ארוך, מנהלת שיחה מעניינת ושוויונית עם רב שהכרתי ארבע שעות קודם לכן, כנגד כל הסיכויים. על כורסה אחת נחר בנוחיות איש טוב שנראה כי לא ישן בנוח זמן רב, ובכורסה אחרת, בנו של הרב, טייס המשנה, נם באטיות, בתנוחה לא תנוחה. צחקנו, שיתפנו, שאלנו והרחקנו לשוחח על כל נושא שעלה. את אליהו ליוותה משפחתו הרחוקה בלבו והוא הביע שמחה על ההזדמנות שקיבל, לחבק את ערב השנה החדשה, ככה בדיוק. ואצלי התנוססו להן הרגשה נעימה, תחושת ביטחון וחופש על שבחרתי בתבונה, לבוא בעצמי.

לא רציתי ללכת אבל רציתי ללכת לישון. בירכתי אותם לשלום וטבלתי בברכת שנה יצירתית ושבת שלום. לפני שנכנסתי לאוטו, ביקשתי את סליחתו של עלם ערבי אשר נשען בנוחיות על מכוניתי, התנצלתי על שאני לוקחת לו את משענתו ויצאתי לדרכי, בעוד ברכתו לשנה הטובה המשיכה לרדוף אחריי בתחושת געגוע, כזה שמרגישים כשמישהו יקר עוזב. כשהגעתי הביתה, פתחתי שוב את המיסרון המרגש שהשאירה לי ענת בצהרי אותו יום לכבוד השנה החדשה, על אף שהיא בכלל דרוזית. חייכתי לעצמי, הייתי מרוצה ומסופקת. אפילו לא טרחתי לראות פרק בסדרה או לקרוא בספר שקנתה לי אמי, כפי שאני נוהגת לעשות כדי לנקות את מוחי לפני השינה. רציתי כבר ללכת לישון ולהתחיל את השנה החדשה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>