Loading | טעינה

מה יש לאנשים, אני לא מבינה לפעמים. וגם כשאני מרגישה שאני מבינה, תמיד זה מתערבב עם מלא דברים שאני לא מבינה. ואז מה שאני לא מבינה מתמזג ומתבוסס עם מלא דברים שחשבתי שהבנתי וכל אלו יחד יוצרים תסבוכת שִׂכלית-רגשית מורכבת למדיי שתמיד נראֶה כי אין ממנה מוצא.

עץ בעיר. צילום // אושר סיסאי דויד

אני טיפוס די חולמני, תמיד הייתי, כך שפגשתי אינספור אנשים אשר לאינטרס האישי שלהם לגביי היתה נטייה להוריד אותי לקרקע. יחד עם זאת, אינטרס או חוסר אינטרס, אני לא מבינה למה לא לתת לי לטעות ולתהות בדרכי, או אם ממש רוצים לעזור ולהכווין אז למה לא להתאמץ ולתת ביקורת בונה? באמת שאני לא מבינה. ואף יותר גרועים הם אלו שלא מורידים ולא מעלים, אלא רק מחכים שתבוא הנפילה או להזדמנות לדבר. "זה רק עניין של זמן עד שהיא תתעורר" וודאי אומרים לעצמם ומספרים לחבריהם עם חצי חיוך וקמט כזה שרק מעמיק עם השנים ויוצר פער גדֵל והולך בין שתי העיניים שלהם.

אולי זוהי המהות של בני האדם, להוריד הכל לקרקע, כי הרי על הקרקע אנחנו חיים. בכל מקרה, לא משנה אם אתה מכיר אותי קצת, או לא, או המון, מה כואב לך שאני חולמת על דברים גדולים? האם אי פעם אכזבתי אותך? האם עשיתי לך משהו? האם הבטחתי לך משהו ולא קיימתי? או שאני רק מזכירה לך מישהי שפעם דיברה על משהו דומה ופשוט נוח להסיק שהתוצאה תהיה דומה?

שקיעה. צילום // אושר סיסאי דויד

כמובן שאני מכלילה גם את עצמי בכל התהיות הללו, כי מי אני שאחשוב שאני נעלה מזה? להיפך, ככל שאני מתעסקת בזה יותר, כותבת את כל השאלות, מהרהרת בניסוח מילות המשפט הבא, כך מסתמנת יותר התחושה שאני לא באמת מבינה כלום.

זה קצת כמו בזוגיות, כשכל צד בא עם ההיסטוריה שלו ומייחל לחיות בנוחות ובשלום עם הצד השני אשר ממנו כמובן מצוּפֶּה להכיר טוב טוב את הצד הראשון ואף להיות מאד רגיש, קשוב ומתחשב. ויכול להיות שיש חיבור מטורף בין השניים, אולי אפילו מדובר במפגש חוזר מגלגול קודם או ששני שקיים תחום מקצועי משותף, אבל התיוג האוטומטי שהמוח שלנו עושה הוא מכשול נוראי עבור כל מי שאי פעם היכרתי, כולל אותי.

ובאמת, הצורך שלנו להאמין שאנחנו יודעים משהו על מישהו מבלי שאנחנו למעשה יודעים, תמיד חוסך מאיתנו לדעת את האמת, פשוטה או מורכבת ככל שתהיה (אפילו עבור האדם שסולד מתיוגים כערך עליון לקיומו). כי זה מאמץ אדיר, לכבוש כל שיוך והֵקשר שעולים ופשוט לכבד את האדם העומד מולנו ולהאמין לו כאילו היה אדם מיוחד-בעל-כוונות-טובות.

בקיצור, כל שעליי לעשות כרגע זה לכבד את העובדה שלא כולם אוהבים אותי ואת הרעיונות שלי, בין אם על בסיס היכרות מעמיקה ובין אם על בסיס הֶקשר היסטורי אישי. זה כנראה טבעו של המין האנושי, על אחת כמה וכמה כשמדובר במפגש מקרי עם אדם שכל הזמן עסוק בהנעה ובשיתוף של חלומות גדולים למדיי. ואולי בעצם הרצון שכולם יאהבו אותי הוא בעיקרו נובע מפחד, אך נראה לי שאני מבינה היטב כי אין כל סיכוי שאמצא את עצמי שוב מחוץ למעגל חברתי מסוים מבלי שעומדות בפניי אפשרויות נוספות (פשוט אני כבר לא בכיתה ד’ וזה). אז בינתיים אסתפק בתחושה הזו שעוטפת אותי ולוחשת באוזני "את לא מבינה כלום תמר, המשיכי בדרכך" ורק אזכיר לעצמי משהו שאמר לי אתמול איש יקר: "אם כולם יאהבו אותך, את בבעיה!".

סוף

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>