Loading | טעינה

אני מופיעה לא מעט בפני אנשים, אך לא כל יום יוצא לי לקחת חלק בפסטיבל מוזיקה. וכשיוצא לי אני שמחה למדיי. לדוגמה, בסופ"ש האחרון (חמישי ה-8.8.13) השתתפתי בפסטיבל כזה, של מוזיקה, ולא סתם פסטיבל, פסטיבל נשים. פסטיבל-מוזיקה-נשים "פולה" בדרום מדינת ישראל. ממש באמצע המזרח התיכון (אם מחשיבים גם את הים, כמובן).

 בדרך כלל איני סובלת אירועים מאורגנים הומי-אדם. משהו בדוחק וברעש לא עושה לי טוב. והעמידה הזו של האנשים שמעשנים סיגריות ובטוחים שכולם מסתכלים עליהם וחושבים שהם כל כך מגניבים, והריחוק שבין האמנים על הבמה מהאנשים הצועקים להם את אהבתם מלמטה. ועוד הרבה דברים שמי שמזדהה איתי כבר יכול להעלות בדעתו. ואולי זו הסיבה שמעולם לא הופעתי על במה גדולה באמת.

אולי הנפש שלי מעדיפה אינטימיות ומונעת מהגוף שלי להגשים את עצמי באמצעות פעילויות שיזיקו למנוחתה.

בכל מקרה, מוזיקה, נשים, פסטיבלים. מה שריגש אותי בפסטיבל הזה, להוציא את העובדה שהופעתי בפני 5 אנשים בבמה חבויה למדיי, זה שהפסטיבל אורגן ע"י נשים, נוהל ע"י נשים, כל היוצרות בו היו נשים וההתמודדות עם "כישלונו" היתה רגישה ואותנטית להפליא. ולמרות שאני בכלל לא חושבת שניתן להגדיר את מה שהיה אתמול ככישלון, אני יודעת איך אנשים נוטים למדוד ו/או להעריך הצלחה, ולכן אשתמש דווקא במילה הזו: כישלון. כישלון חרוץ. אכזבה!!!

כישלון זו מילה מצחיקה שהמצאנו וכנראה גם הצלחה. למשל, אם הייתי ‘מייחסת כישלון’ להופעתי הראשונה מול 9 אנשים, אולי לא הייתי עושה היום מוזיקה, וחבל. כי אז-מה אם לפני שעליתי לשיר ניגש אליי מנהל המקום וביקש שאעשה רק שישה שירים? הניצחון שלי היה שאמרתי לו "לא!" ושסיפרתי לו בקצרה (וקצת בכעס) על הכבוד שיש לי לאנשים שכן באו לשמוע אותי ושאני לא מתכוונת להוריד מכמות השירים או מעצמי, ולו לרגע קט, רק בגלל האנשים שלא באו, ושלא באמת מעניין אותי לשמוע כמה כסף הוא מפסיד ועל מה. כי אני באתי לעשות מוזיקה ומוזיקה אעשה! ובכלל, מניסיוני האישי, אי אפשר להגדיר קושי, אפילו לא הגדול ביותר, ככישלון. כלומר,  כמובן שאפשר, אבל אז נתקעים במקום וחווים תסכול, גדול אף יותר מהקושי עצמו. לכן אני מגדירה את פסטיבל "פולה" הראשון כהצלחה מסחררת!!! מה שהיה שם היה תוצר של צעד ראשון ואמיץ של נשים משקיעניות שיצאו מדרכן כדי לפתוח דלת משמעותית שעמדה שם וחיכתה להיפתח.

אני בעד לחלום שפסטיבל "פולה" הבא (שנה הבאה) יכיל לפחות פי 10 אנשים, שבשום פנים ואופן לא תעלה כמות השוטרים על כמות צרכני המוזיקה, שתהיה אפשרות לקמפינג ושכתוצאה מכך שייערך הפסטיבל כמה ימים! ויותר מזה, אני ממש בעד שבשנה הבאה יהיה לפסטיבל קונספט מאד ברור שיישא דגל אחד משותף ומעורר השראה (פשוט "נשים" זה כללי מידיי ואפשר בהחלט לאחד את כולנו תחת כותרת ברורה הרבה יותר, מה שייתן ערך מוסף להתארגנות המבורכת ויימנע מאנשים לחשוב שזה פסטיבל של לסביות). אני חושבת שיהיה מבורך אם יהיו סדנאות העשרה ושהמבקרים יוזמנו ללמוד משהו חדש ולא רק להעריץ את נינט שמרקדת על הבמה את התסכול שלה* מכך שהתפרסמה בטרם עת, בעת שהיא שרה שירים שמזכירים לי שירים שכתבתי בגיל 15 ונתמכת ע"י הנגנים הכי טובים בארץ! ולסיום סיומת, אני חולמת שאופיע אני, תמר קפסוטו, על הבמה המרכזית, גם אם אני מייצרת משהו אינטימי, כי לא יקרה מאום אם קהל בישראל ישב לרגע תחת כיפת השמיים ויקשיב בסבלנות למשהו חדש, איכותי ובוגר.

ולא רק שאני חולמת על כך שכל זה אפשרי, אני גם יודעת בלבי שליוזמות פסטיבל-"פולה"-הראשון יש את היכולת והתעוזה להצליח לגרום לזה לקרות! 

סוף

*  "התסכול שלה"- על עניין השפעתה של נינט, כאמנית בסדר גודל כזה במדינת ישראל, והאחריות שלה לאנשים ולתודעתה הקולקטיבית המתפתחת מתחת לאפה בהופעותיה, אכתוב בהרחבה בפעם אחרת

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>