Loading | טעינה

כשמבקשים ממני לשלוח קורות חיים, אני מניחה שמטרתי היא להגיע למישהו ולגרום לו להתרשם שאני, תמר קפסוטו, כבר מצליחה במה שאני עושה. תפקידו של דף הנייר התמים הזה הוא להתעקש בשמי על כך שאני מישהי ששווה לעבוד איתה ולרתום את הקורא להתקדם בשמחה לקראת הצעד הבא, שם ינסה להעריך אותי, בכסף, ואולי אפילו ייתן לי קצת.

עכשיו, מה זה כסף בסך הכל? כסף רק מאפשר לנו, 8% מהמין האנושי המשתמשים בו, למדוד הצלחה "בקלות" ולעסוק במסחר טיפה יותר מתוחכם מאשר "תביא לי סוכר ותפו"א ואני אלמד אותך לשיר". הבעיה הפשוטה היא שתמיד כשיש כסף על השולחן אנחנו מיד מטבלים את השיח בקצת כבוד "כמה אתה משלם? 12? לא לא, זה שווה יותר, אתה עושה צחוק?" ותירוצים "אני קניתי את זה בעשר, גם אני צריך להרוויח פה", ותסכול "ומה עם ה-17 שנה שאני מתאמנת על לשיר יפה? למה שלא נחשב גם את זה?!". בקיצור, לדיבורים על כסף יש נטייה להרחיק אותנו מהאמת הבסיסית של קיומנו, ובאמת כבר שכחתי על מה רציתי לדבר.

אם אני מסתכלת על חיי לרגע ועל כל הדברים שהספקתי לעשות בקריירה שלי, אז אני חווה שכבר הצלחתי בגדול. מה זה בגדול? עשיתי דברים שאפילו לא ידעתי שחלמתי עליהם, הייתי אמיצה במקומות שלא ידעתי שאחווה פחד, הישרתי מבט לאנשים שלא ידעתי שאפגוש ועניתי להם מתוך ראיית עולם שלא ידעתי שתהיה לי. הצלחתי בגדול. אבל כל זה כמובן בא בסתירה מוחלטת לעובדה שאני חיה בסלון של ההורים שלי בגיל 33 ומרוויחה מהמקצוע שלי 1500 ש"ח בממוצע (בחודש), שזה קצת פחות מקצבה שמקבל אדם שאיבד עין באחת ממלחמות ישראל או אחד שלומד תורה. אפילו נרקומן מוצהר מקבל יותר תמיכה סיעודית. ולא שאני צריכה תמיכה סיעודית שאינה מגיעה מהאנשים שהמוזיקה שלי מיטיבה עמם, אני רק מציינת עובדות.

בכל מקרה, קורות חיים. יש כל מיני סוגים של קורות וכל מיני סוגים של חיים. למשל בסרט אחד שנורא אהבתי כשהייתי ילדונת, כשנדיה קומנצ’י נפלה מהקורה, ליבי יצא אליה ועשה את דרכו אל תוך הטלויזיה כדי לחבק אותה ולומר לה " את מדהימה ומסורה ושלא תעזי לפרש את הנפילה הזו ככישלון, לא מעניין אותי מה המאמן שלך אומר לך!". טוב, לא ככה התנסחתי כשהייתי בת שש אבל ככה אני מתנסחת היום כשאני חושבת על איך בני אדם, כולל אותי, מנסחים לעצמם מהי הצלחה.

***

כך או כך, אנשים יקרים בעלי היכולת לקרוא עברית, בחצי השנה האחרונה חוויתי הצלחה בכל כך הרבה מישורים והפגתי כל כך הרבה שיחות פנימיות שהתגבשו בתוכי במטרה לעצור אותי מלהגשים את חלומותיי. ונכון, מבחינה כספית לא התפתחתי הרבה, ואין לי כסף לדיסק הבא שלי, ואין לי כסף לקנות בית, ובטח שאין לי כסף כדי לכלכל ילד/ה שכבר ממש הייתי רוצה להביא לעולם. אבל אתם יודעים מה? להוציא דיסק, להקים אתר, להפיק 3 קליפים בעלי משמעות, למצוא אמנים שמאמינים בי מספיק כדי לעבוד איתי בתנאים שאני מציעה, לייעץ לאנשים, לשחרר לרדיו שירים, לכתוב קורות חיים, לפרסם הופעות על זבל ברחוב, לשמור על בתים ולחלופין לגור עם הוריי, לקיים המון חזרות עם מלא מוזיקאים ולארח אותם בהופעות שלי, כל אלו שווים הרבה מאד!

טוב, כל אחד חי עם הגדרות וערכים משלו, בין אם הגה אותם בעצמו ובין אם למד אותם מהחברה, ממשפחתו, מאדם מזוקן כלשהו או מניסיון. אך כשמבקשים ממני קורות חיים, אני ממציאה ניסוח יבש כלשהו של דברים שעשיתי עד כה, וממשיכה לתהות איך אני יכולה להשפיע על האדם היושב בצדו השני של אמצעי העברת המידע, כך שיכיר בערך הרב שיש לפעילות המאד לא יוקרתית וכלכלית שאני מנהלת כבר שנים תחת שרביטי העדינה והיצירתית.

בהצלחה      

 צילום תמונת ראשית למאמר זה מעיניי טל צ’יקורל, מתוך המופע של קפסוטו בעם #4

*** השיר הזה של ענבל דור יושב לי בראש מאז שמעתי אותו לראשונה בהופעה בשנת 2007. היא מופיעה שוב בשלישי 6.8 בלבונטין 7. הנה האירוע בפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>