Loading | טעינה

מה זה שלי ומתי זה הפך לביטוי שמתגורר בקביעות בפאתי פי? ומתי זה התחיל? ולאיזה צורך? או שאולי מדובר ברצון? או שאתחיל בכלל במשפט ששמעתי בסרט "עד קצה העולם" והוא שמנחה אותי בכתיבת העמוד שמתחת: "Happiness is only real when shared". ולהלן שיר יפה שיכול ללוות את המשך הקריאה.

כשנולדתי היו לי אימא ואבא משלי אשר נתנו לי אח שקראו לו אחי, אבל אז עוד לא ידעתי שהם שלי, בעיקר כי לא ידעתי לֵדַבֵּר ורק קיבלתי כל מה שבחרו לתת לי. ובאמת קודם למדתי לבטא את המילים אבא ואימא ושלום. מעניין מתי המילה שֶלִי נכנסה אצלי ללקסיקון ובאיזה הקשר שמעתיה לראשונה, וממי? בכל מקרה, מהר מאד גדלתי והתפתחה ברוחי דעת אשר צמחה מתוך היותי בעלת מוח שקיבל אחריות, לא רק לתת הוראות לגופי, אלא גם להגדיר עבורי מושגים כגון שייכות, שיתוף וכאב.

כמעט באופן טבעי סיפחתי לעצמי כל כלי וחומר, בין אם קיבלתיו במתנה ובין אם יצרתי אותו בעצמי. למשל, הילקוט שלי בכיתה א’, הספרים, הקלמר, העפרונות, המחדד או כל מה שקנו לי לצורך לימודיי. או בגיל מאוחר יותר, פריטי מתיקה שגנבתי מהמכולת השכונתית, בגדים, משקפיים, כסף קטן מהארנק של אבי. וכובעים שהכנתי מחרוזים, צמידי חוטים או אפילו מנגינה שהמצאתי בכינור. ברגע שמשהו הגיע לידיי, קראתי לו שלי.

ניסו ללמדני להתחלק, הרי זה שיעור חשוב שעל כל אדם ללמוד באשר הוא, ויפה שעה אחת קודם, אך לצערי, קשה לי לומר שמדתי שיעור חיובי בגבולות. והצורך בשיעור החלוקה כמובן עלה אך ורק כאשר נהגתי בקנאות ובכיתי על האבדן, בין אם היה רגעי (אח שלי לקח לי) ובין אם אבד לתמיד. וכשאני מסתכלת אחורה על שנות ילדותי, איני זוכרת מתי למדוני שבסופו של דבר הכל זמני, וששיוך לחומר לעולם לא יסב לי שמחה כמו שייכות ברוחי.

מאז ומתמיד כסף היה עניין. כמה כסף אין, למה אין אותו, מה אפשר לקנות בו אם היה אותו, על מה לא כדאי לבזבזו, איך כדאי להיות מחושבים ולמה כדאי. אני זוכרת שבגיל שבע הלכתי עם אמי לקנות מגפיים לחורף ומאד התפלאתי ששוויין היה זהה לשעת עבודה של אמי בלימוד פיתוח קול (אני לא יודעת למה ידעתי את זה בכלל). כשאמרתי לאמי שזה נראה לי יקר ומוגזם, היא חייכה באהבה ואמרה "זה בסדר, תמרי, אני שמחה לעבוד בשביל הכסף ולקנות לך מגפיים חדשות אז אל תדאגי". ובאמת היא היתה שמחה באותו רגע, אבל בדרך כלל לא. ובכל מקרה, זה היה ניסיון יפה, אני מודה, רק חבל שבשאר הזמן שדיברנו על כסף וחומר לא קיבלתי את ההרגשה החמה הזו שנתנה לי אמי באותו טיול "לֵילִי" בפאתי רחוב כצנלסון שבגבעתיים.

בשנים האחרונות התחלתי ללכת נגד הטבע "שלי" והחלטתי לוותר על הרבה מאד חומר אשר סיפחתי לי לאורך השנים. זרקתי, תרמתי, השארתי מאחור, הלוויתי לחברים ושמתי בתוך קופסאות במחסן מרוחק בפרברי פתח תקווה. לא ידעתי מה יקרה כתוצאה מכך, אך ברגע שיצאתי מהמחסן הרגשתי שאני אכן עומדת בפתחה של תקווה לחיים טובים בהרבה. הדבר היחיד שהניע אותי אז היה שמאסתי לתחזק כל כך הרבה דברים שאיני צריכה ושאינם מחזקים אותי  כלל וכלל, ועוד בתוך דירה שכורה שלעולם לא תרגיש ביתי.

כיום אני מגלה שיש רק שני דברים שחשוב לי לקרוא להם שלי, בית וחלומות. וכמובן שאיני מצפה שבית או שלום במזרח התיכון ייפלו לידי סתם כך, כי ברור לי שמדובר במלאכות יד ושֶׂכֵל אשר ידרשו ממני זמן, כסף והתמדה. אפילו המחשבה לגנוב אותם נראית לי טיפשית ביותר, ולמעשה אני אפילו לא רוצה אותם רק לעצמי. אני רק רוצה לעשות בעצמי כל מה שביכולתי, על מנת להיות ברורה לגבי הרצון שלי, לעבוד לקראתו, להפיג כל פחד בעזרת תנועה ולמצוא לי שותפים מתאימים לַדרך. היכון, אכן, כן כן… יאללה, רוצי!

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>