Loading | טעינה

(השיר המתנגן ניתן לשליטה בתחתית העמוד, לתשומת לבך. קריאה מהנה) בתחילת הקיץ הבנתי שאני מפחדת. אמנם פחד התקיים בחיי עד לנקודת ההבנה ההיא, ואף שהייתי ערה לקיומו,  הפעם היה זה פחד חדש. מצאתי פתאום שאני מפחדת מכך שהתרגלתי לחיות בחופש מוחלט ושהעובדה שאני מסוגלת לפעול בכל רגע נתון על פי כל גחמה שלי, ללא פחד ומבלי לפגוע באיש, מעידה על כך שאני מפחדת להתמסר.

הפחד מהתמסרות כבר עלה בי בעבר, אך הפעם הציף אותי עם כל צבעי העיר וכיווציה הרוחניים ההולכים ומחלחלים בי כבר שנים, מאז שהחלה המחאה החברתית בישראל. תל אביב הרי יודעת להיות תזזיתית, חסרת עקביות וקרה, או במילה המקובלת – "בועה". ועל אף שאני בכלל מגבעתיים, לא יכולתי לסבול את המחשבה שעוד שנה חלפה לה ואני עדיין פה, במרכז. התחלתי להבין שאני בעצם מוזיקאית מורכבת שמחפשת חיים פשוטים ומייחלת לחיות כחלק מקהילה של אנשים אשר יכולים להכיל את רצונותיי ואינם מפחדים להביט בעיניי כשהם צועדים על פניי ברחוב.

לשדרות הגעתי לגמרי לא במקרה. ראשית, הוזמנתי להופיע בפסטיבל נשים שהתקיים ממש בסמוך, לאחר מכן הציע לי חבר טוב את ביתו לחודש ימים, ואז אפילו ההורים שלי התחילו לסמן לי שהגיע הזמן לעזוב את הקן. יכולתי רק להסיק שהיקום מסמן לי לזוז, אז יצאתי לדרך. תחילה בכלל חשבתי להעתיק את חיי לצפון הארץ, לאחר מכן חזרתי להתבוססות רגעית במחשבה לעזוב לחו"ל ואז אפילו דמיינתי מצב שבו אני קונה אוטו גדול והופכת אותו לבית קטן על גלגלים. לרגע לא עלתה בדעתי המחשבה שכאשר אגיע לשדרות אמצא עניין גדול כל כך במתרחש שם, בעיר ההיא ששמה תמיד בקע מהטלוויזיה בסלון הוריי שבגבעתיים, בעתות של משבר בטחוני-מדיני.

זה התחיל בשיחה מרתקת בקיוסק שכונתי עם שדרותי נבון ומרצה לצילום. זה המשיך לניסיון להביא איש בעל לב טוב, אך שיכור למדיי, להסכים עם כך שאיני רוצה להיות אשתו לעתיד. משם מצאתי עצמי בפאב השכונתי האחד שהוקם על ידי 2 סטודנטים לקולנוע. משם לביתם של חבורה מדהימה של אנשים רעבים ומצחיקים שקיבלו אותי באהבה לתוך חייהם. משם לסמטה ובה בית שבו אגור בעתיד. משם למכללת ספיר לברר על לימודים ולגלות שאני יכולה לקבל מלגה מלאה בעבור עבודה חברתית/קהילתית מרתקת ושאם ארצה ללמוד (למשל קולנוע או סאונד), אין זו אגדה. משם להדפיס שיר בעיתון האזורי ולשאול על עבודה בכתיבה. משם לשיחה עם השכנה הזמנית המקסימה שלי ומשם לשם, ומשם לשם, עד שהתחלתי לחשוב שהביטוי בעזרת השם, בכלל אמור להיות מבוטא עם קמץ בשי"ן.

שלווה מוזיקלית בביתו של אור קופרברג, המארח היקר

תחושת השלווה שליוותה אותי הגיעה כתוצאה מהמרחב האדיר שמצאתי שם ליצירה ולחברה תומכת, מה שהיה חלומי בשלושים שנות חיי ורק לאחרונה יצא סוף סוף מארון-חיי בווליום גבוה שמזכיר לי הפגנה המונית לנוכח שלטון דיקטטורי. היה שם מרחב אדיר רווי באנשים מקסימים אשר עשו רושם שהם ממש שמחים על בואי. ויותר מכל, נדבקתי בהרגשתם כמעט באופן אוטומטי, מה שהיה שינוי מרען מהפראנויות שנדבקו אליי בכל פינת רחוב ואוטובוס במרכז הארץ.

כעבור יומיים החלטתי להישאר ומשם גם נבע החופש לצקת תוכן מאד מיוחד לתוך ההופעה היחידה שקבעתי לי באזור הדרום מבעוד מועד. הבנתי שאני רוצה להיחשף ליכולות היצירה הטמונים בכל אחד ואחת מהקהל שיגיע, ויותר מכך, הבנתי שאני יכולה להרגיש חופשיה לגבות כסף באיזה אופן שאני רואה לנכון. הכל קרה מהר כל כך, שלחתי מייל לאנשים, פתחתי אירוע בפייסבוק, וקבעתי עובדה שפתחה דלת לערב המטורף ביותר שחוויתי בחיי. מעולם לא ביצעתי שירים שאינם שלי או של זמרים ומשוררים ידועים שמעוררים בי השראה, ואני חייבת לציין שהיה זה שינוי מרענן למדיי.

אנשים בהקשבה מעוררת השראה ורצון ליצור

אז את השבוע חתמתי בהופעת סלון אצל איש יקר שנותן בי את אמונו כבר למעלה משנה, וזכיתי לראות עיניים של אנשים המתרגשים לנוכח העובדה שאני, תמר קפסוטו, שרה את שירם. זכיתי לאכול את המאכלים שהביאו מהבית (כי ביקשתי שנאכל יחד) וזכיתי לשמוע אותם מנגנים ושרים יחד שירים מוכרים, מחייכים, שמחים ומבינים, כמוני בדיוק, עד כמה המוזיקה מחברת אותנו יחד, וטוב שכך. ואת כל זה חתמתי במפגש אחד מיוחד וטוב שאותו אשמור לעצמי בינתיים, ברשותכם.

כשקמתי בבוקר החזרה לתל אביב, החלטתי לשים את האלבום "לילה כיום יאיר" ונמלאתי רצון לבכות. היה זה בכי טוב של אהבה והוכרת תודה על שבחירותיי מובילות אותי לחוות כזו התרגשות. ופחד גדול, שתמיד מופיע כדרך קבע, כשאני הולכת אחרי הבטן שלי ומקשיבה לרחשי הרצון של לבי להתמסר.

סוף. שהוא בהחלט התחלה…

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>