Loading | טעינה

יש השואלים בתמיהה, על מה ולמה הצטבר אצלי כל כך הרבה זעם לדת? אני לא בטוחה שאני צריכה אבל אני רוצה להסביר את אמונתי בנושא, פשוט כי זהו תפקידי הבסיסי ביותר, כפי שנאמר, להיות לעזר לכל מי שמאמין שאני נגדו. אז להלן…

לאורך ההיסטוריה נטה המין הזכרי להפיל על המין הנשי אחריות על חוסר הביטחון שלוולהיפך. בעוד נשים העדיפו לשחק אותה חלשות ולהצניע את שמחתן ומיוניותן, עסקו הגברים בפיתוח יכולותיהם, בהשגת שליטה ובניסוח כל דבר אשר נדמה היה כי ניתן לנסחו במילים. במילים אחרות, המין האנושי קיבל מוח, המציא שפה והארץ היתה תוהו ובוהו.

אני באמת לא יודעת מדוע חשב לעצמו המין האנושי שיש לו זכות להתנהג כמו אלוהים. למעשה, אני משתדלת שלא לדעת יותר מידיי, פשוט כי דעתי היא שדעת נוטה לתפוס את מקומו של הרגש, ואיני מוצאת בנפשי רצון לנסות להתפקח מהיכולת הנהדרת הזו, להרגיש. ובכלל, איך שאני רואה את הדברים רצוי שנניח למילה "התפקחות" לשמש אותנו רק במקרי חירום כגון: סמים קשים או התמכרות אשר אין בה תועלת לגוף האדם (על כל מיניו!). במילים אחרות ולאור העובדה החדשנית יחסית, זו הטוענת כי כל יצירות המין האנושי הנן בעלות מוח ולב, ללא הבדל, אולי הגיע הזמן להסיק מסקנה פשוטה למדיי: כל ההבדל בין מין אחד למשנהו טמון במערכת סבוכה של אמונות, חינוך, הכרה וניסיון בהכלת רגש.

ההבדל המהותי ביותר, כמיטב הבנתי, מצוי באופן שבו מטפלים שני אנשים בבעיה. למשל, גבר מסוגל להוציא אישה להורג אם הוא מאמין שהיא גרמה לו עוול, ואישה לא. (מלכת הלבבות זו לא דוגמא!). אבל לא חשוב מי עשה מה למי מתי ולמה, הלא ההתעסקות בשוני מעוררת בעיקר קושי, ובי דווקא עולה, לשם שינוי, הרצון להתעסק בדמיון. על אף שאצלנו מעדיפים לרוב להתעסק בחדשות המפחידות ולדחוף כל נושא חיובי במהותו לסוף של איזה מוסף בסמוך למודעות האבל, בעיניי קיים דמיון כמעט בכל דבר. למשל הצורך שלנו לבוא לסיפוק, הבטחון שאנחנו שואבים מסיפוק מיני, וכל היכולות המגוונות הללו שלנו: להמציא, להחליט, לשפוט, לבחור, לאהוב, לשנוא, לקנא, לחלום, לשקר, להאשים, לצחוק, לזייף, לחוקק, ליצור, לשאול, לענות, להבחין, לבחון, לבחוש, לחפור, לחפש, להקשיב, להרגיש, לחיות, לרצות, להאמין.

כך או כך, החיים לימדו אותי כי אין באמת איש בעולם כולו אשר יכול לאסור עליי לעשות דבר מה, ולכן אין צורך שאייחס חשיבות גדולה כל כך לכל פליץ אשר ‘מאמין עליי’ שמותר לו לבוא בדרישה שאנהג בעולם כמנהגו. וזו בעצם הסיבה שכתבתי את השיר הזה, זה וכי יותר מידיי נשים בעולם לא חוו אורגזמה בחייהן ורק ל8% מסך המין האנושי יש קורת גג, וכבר ממש בא לי שבטחון יהיה נגיש יותר עבור כולנו. זהו, אין קשר ישיר מידיי בין הדברים. ככה בא לי. צפייה מהנה.

אסור לי- מתוך האלבום "דע לי למה" 2012 // דני מינדרול: בימוי // עדי מור: ע.במאי  // עודד בלך: עריכה // דני מינדרול ואדם רבינוביץ’: צילום // אלון הראל ואלכסיי אלבינסקי: ע. צלם  // רועי להנר: תאורה // נועה סווטה דותן: ארט  // עדי יקובוביץ’: ע.ארט // סטאס שטיינבוק: הפקה // תמר קפסוטו ודניה לנדסברג: משחק  // מילים: תמר קפסוטו ושרדי ג’ברין // לחן: תמר קפסוטו // ביצוע ווקלי: תמר קפסוטו וענת חדיד // נגינה על כל הכלים, הפקה מוזיקלית ומיקס: יוסי מזרחי 

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>