Loading | טעינה

אני חושבת שהדבר האהוב ביותר על אנשים הוא לתקן אנשים אחרים. או שאני טועה, והדבר האהוב ביותר על אנשים הוא שמחה. או שאולי אפשר לאהוב את שניהם ‘הכי הרבה’?

אני מאמינה כי בתודעה שלנו, הן הקולקטיבית והן האישית, אנחנו נוטים לרוב להתייחס להעדר שמחה ביתר רצינות מאשר אנחנו מתייחסים אליה כאשר היא מתקיימת. מניסיוני האישי והפורה, אני בהחלט חושבת שאנחנו נוטים לשכוח משמחה בערך באותה מהירות בה שוכח ראש ממשלה במזרח התיכון את המצע שלו [אם בכלל טרח להציע]. במקביל, אני מאמינה שאנחנו נוטים הרבה להתלונן על שאר הרגשות שתוקפים אותנו, תקפו אותנו או שקיים סיכוי כלשהו לגבי תקיפה שלהם אותנו בעתיד. כך או כך, רגשות כמו עצב וכעס מרבים לרדוף אותנו, ואנחנו אכן מרבים לתלות בהם את חוסר התקווה שלנו יותר מאשר אנחנו תולים את שמחתנו בתקווה, עובדה! אבל נראה לי שבאמת יהיה מאד קשה להוכיח, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שרגש השמחה אהוב על בני האדמה יותר מאשר הצורך בנוחות, או הפוך, אז אשאר עם הקביעה הראשונה שעשיתי.

הדבר האהוב ביותר על אנשים הוא לתקן אנשים אחרים

כשהייתי ילדה בת 11 עשו עליי חברותיי הטובות ביותר חרם שנמשך כארבעה חודשים שנדמו כארבעים שנה. בוקר אחד הגיעו שתי הבנות לבית הספר עם ההחלטה המשותפת שאני, כמו שאני, לא טובה מספיק, ושהגיע הזמן שאדע כי עליי להשתנות. לא רק זה, היה נדמה שמשהו בנוכחותי ממש היווה פגיעה יסודית בחברה כולה, כי שתי הבנות הללו ניסו להסית נגדי את כל חבריי הכיתה, גם את אלו שלא ידעו איפה טעיתי, כמוני בדיוק. על כל פנים, לא זו הנקודה ואין צורך בהאשמות, כי הרי חתום גמור וכתוב בספרי ההיסטוריה, אנשים נשבים בקלות בקסם מנהיגים הקמים בקרבם, בין אם אלו מטומטמים וכוחניים להחריד ובין אם אלו פועלים באופן נדיר למען מטרה אמיתית וכנה, שאינה בהכרח ממונעת בדלק הקנאה והאגו. בכל אופן, הייתי ילדה, חשתי עלבון ובאותו הבוקר ההוא קיבלתי החלטה: לא אהיה קרבן לחוסר צדק, על אחת כמה וכמה כאשר לא נמנתה בפניי סיבה טובה אחת לקיומו.

בתגובה אשר נראתה לי הולמת, ואף הוכתבה כהגיונית על ידי רוב הוריי ומוריי, עשיתי כל שביכולתי להתעלם מקריאות הגנאי ופתקי הנאצה שנשלחו לעברי, אך לא תמיד הצלחתי לכבוש את העלבון, גם כשהועבר אליי מסר שנאה שלא בעזרת מילים. למשל, כשבחרו בהפסקה שחקנים לנבחרות המחניים, מצאתי לפתע שבוחרים אותי אחרונה חביבה, וזאת למרות שהייתי בין הטובות בכיתה. כמובן שידעתי שזה לאו דווקא אומר שאיני משחקת היטב, אך עדיין חוויתי עצב גדול, מכיוון שלא הכירו  בכוחי. כמובן שהייתי טובה לקבוצה הרבה פחות משהייתי לו היו נותנים לי תחושה שאני רצויה והכרחית, אבל היינו ילדים ולא היה מבוגר אחראי אחד בתקופה ההיא שהצליח להעביר אלינו מסר של שיתוף פעולה, קבלה ושלום, וזה מה שיצא באופן טבעי.

(הפסקה מתודית לשיר "למה לא")

עד היום…

כשחבריי למקצוע מארגנים ערב מחווה רב משתתפים ולא טורחים להזמין אותי להשתתף, או כשפקח מגרש אותי מפינת רחוב בטענה שאני מטרד, תוקף אותי עלבון דומה לזה שחוויתי בעת אותו משחק ספורטיבי עממי ישן. עלבון שמוביל לכעס שמוביל לעצב. ולמרות שהרגשות ההם זהים בתכלית לרגשות של היום, נראה שלכל הפחות הבנתי שהתעלמות מבעיה לא מביאה לפתרונה. השאלה היא איך מגדירים את הבעיה, ומי קובע מתי נכון לתקנה, אם בכלל?

מי קובע סדר?

מי קובע מה בסדר, מה לא בסדר? ילדות בכיתה ד’? רבנים ארוכי זקן? ראשי ממשלות? מפקדים בצבא-ההגנה או המרד? מי שיש לו רובה ביד? עובדות סוציאליות? שר החינוך? מי? מי קובע על מי ומדוע? האמת היא שמלאכת התיקון כבר קיימת בתרבות שלנו עוד מהימים שקדמו למהפכה הטכנולוגית, ישנן אינספור דוגמאות המצביעות על הצורך האנושי הזה שלנו לתקן, הן לטובה והן לרעה. למשל, באתונה הקלאסית, אישה לא היתה רשאית להיות שופטת כי נקבע שמעמדה הוא בגדר רכוש, והרי מי רוצה לעמוד למשפט מול מישהו שווה ערך לשולחן? אז כשאישה סרבה לקבל מרות של חוקים והחליטה בכוחות עצמה כי ברצונה כן ללמוד איך לערוך דין ולשפוט לטוב או לרע, אז האנשים מסביבה (גם הנשים) חשו צורך לתקנה. לעומת זאת, כשאותה אישה היתה "סוררת" מספיק ובעלת אמונה כי יש תעלומות שאין באמת חובה להתעלם מהן, נראה שהקפידה למצוא עוד נשים כמותה, להתחבר איתן ולפעול יחד, למען תיקון אותה עוולה.

בקיצור, אנחנו העם והעם מחליט ש…

כשמשהו מקולקל צריך לתקנו אך רוב הזמן הבעיה העיקרית היא בניסוח הבעיה ובאופן שבו אנשים הורגלו להתמודד עם רגשות. אישית, ניסו לחנך אותי שדיבור על רגשות זו חולשה כמו שנגינת רחוב היא בגדר מותרות, ניסו ללמד אותי לחסוך מים באמצעות רגש האשמה, ניסו לגרום לי לחשוב שממשלות באמת מייצגות את ההמון [על אף ששיקוף וייצוג זה ממש לא אותו דבר] וניסו להרגיל אותי להאמין שאין זה מעשה צנוע מצידי לשיר בפני גברים. ניסו לחנך אותי לצייתנות, לחמדנות, לתלות, לעריצות, לקנאות, לבדלנות ולאיבה. ניסו לסדר אותי, לקשט אותי, ליישר, לכווץ, לנצל, לקשור, לרתום אותי לעבודות בישול, תפירה, ניסו הכל, ניסו, הכל ניסו מלבד לנסות לפתור אותי באהבה, כאילו הייתי חידה טובה. ניסו ללמד אותי לדעת אבל אני צעקתי "צריך ללמוד להרגיש" ועל אף שאני יודעת שכולנו ככולנו, הרבה יותר מקופיפים ברי חשיבות עצמית גבוהה, הרגשתי לא פעם כמו קופה הזוממת בחצר של חזירים מלאי זימה. יחד עם זאת, כל הניסיונות הללו "שלהם" רק חיזקו וחידדו בי את הרצון העז להמשיך לחפש תקווה, למען אוכל לשמוח, פה בחלקתי על אימא אדמה.

סוף

 אנא הרגישו חופשיים לשתף מאמר זה תוך ציטוט של המשפט האהוב עליכן/ם מתוכו ולתייג אותי  באהבה

 ואם מתחבא/ה בכם/ן צייר/ת או צלמ/ת, אנא שלחו אליי תמונות וציורים אשר נראים לכם/ן קשורים למאמר זה. תודה

בקרוב, מאמר בנושא "שיתוף פעולה" בין מוזיקאים לפוליטיקאים,  הירשמו לעדכונים מהרחוב ותדעו ראשונים 

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>