Loading | טעינה

לאחרונה אני מרגישה שהגיע הזמן לשבת שוב אל שולחן הכתיבה ולהוציא מן החושך, שהוא אני, אל האור, שהוא הדף לצורך העניין, את כל המילים המתרוצצות בי ובעלות הנטייה, חסרת המלל לרוב,להפר את שלוותי. מילים כהסברים לכל דבר קטן שקורה סביבי ברחוב, לרע או לטוב. כן, כבר זמן מה שאני יודעת כי הגיע הזמן לחזור ליצור, להוציא הכל, לא חשוב כמה אנשים מקשיבים, אחרי תקופה ארוכה של עשייה כלפי חוץ, אך משום מה איני מצליחה להושיב את עצמי לכדי יצירה. עד היום, כמובן. משהו מנע בעדי והמשהו הזה היה ככל הנראה אני, כרגיל. פשוט מאד, אני.

זה מצחיק. יצירה מבחינתי, ראשית נועדה עבורי, על מנת שאוכל ליצור סדר בבלגן הרוחני הפנימי שלי ולהרגיש טוב יותר, ורק לאחר מכן נועדה להשפיע על יתר העולם, במקרה ושיטתי לסדר מדברת לעוד חיות-אדם מלבדי. מה שאיני מבינה זה מדוע אני נוטה כל כך בקלות להפוך בין המטרות, ממה אני בורחת? האם אני נהנית למצוא עצמי פעורת פה (או עיניים) ולבזבז את מרבית זמני על מדידת תגובות ‘אהבתי’ או השוואת הגדרותיי להצלחה, בכלים ריקים מתוכן, מכאן ומכאן?

כן כן, אני נוטה להיות קשה עם עצמי, לזרוק ביקורת, פנימה והחוצה, כאילו לכל צעד יש רק השלכות שליליות, נראה שמכאן נובעות הרבה מהשאלות האלו שאני ממציאה. העניין הוא שמדובר בהרגל שכנראה קיבלתי בבית. לא רק אני, רבים סביבי קיבלו יחס דומה בילדותם, בין אם מהחברה ובין אם מהוריהם, ולא שהורינו התכוונו לרע, פשוט לא היו להם כל כך הרבה כלים להתמודד עם החינוך שהם קיבלו מהוריהם, כך שזה הפך להרגל. זה ההיגיון שלי לפחות. יחד עם זאת, הרגלים אפשר וניתן לשנות, כשבוחרים לשים את הלב דווקא שם, ואנחנו חייבים להבין שמדובר בתהליך ושזה דורש התמדה ואהבה חסרות גבול. וכשאני אומרת "אנחנו" אני ראשית מדברת על עצמי, כן?

לא חשוב, מסקנות מסקנות, תובנות תובנות ואנשים הם מראה זה לזו. אז מדוע נתקל רצוני לשיר שוב ושוב בתחושה הזו שאני צריכה לעשות עוד כל כך הרבה פעלולים כדי שיקשיבו לי? כאילו לא מספיק שאבוא ואשיר שיר יפה שמסכם חוויה, אני צריכה להוציא חמישה סרטונים כדי לשכנע אנשים לצאת מהבית, לעבור על אי אלו חוקים עירוניים ולדפוק מונולוגים בין השירים בהופעה, רק כדי להוכיח שאני לא סתם פה בשביל התהילה? למה לי להוכיח ואיך זה עדיף על לשיר? האם אני אוהבת שמנסים להוכיח לי או שאני מעדיפה להבין בעצמי? זו בדיוק הנקודה שבה אני מרגישה את הליצנות העצמית פוקעת מתוכי. באמת שלפעמים אפילו אני מופתעת עד כמה רחוק אני מסוגלת לקחת את הרגליי. לפעמים אני כל כך מופתעת שאני נהיית עצובה ואין לי כוח לעשות כל מאמץ, אפילו הקטן ביותר, לחייך לזה בהבנה. אבל בעצם, אם אני מראה עבור האנשים והם המראה שלי, אז כנראה שהתנהגותי כלפי חוץ וכלפי פנים נועדה להאיר עניין כזה או אחר ולא צריך לקחת את זה כל כך קשה, ככתוב בתורתי. פשוט מאד, יש להתבונן, להודות על השיקוף הנהדר ולעשות את העבודה באהבה.

סוף

ותודה, ולחיי החיים על האדמה, אלו הם בעצם מרחב אינסופי ליצירה, עכשיו אני רואה…

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>