Loading | טעינה

ככל שיש לי פחות כסף כך אני לומדת עד כמה הוא לא באמת חשוב. לעומת זאת, מה שבכל זאת כן מאד חשוב בהקשר של כסף בעולמנו, זה שהוא לא ייפול לידיים הלא נכונות!

כסף

כשהייתי ילדה ריחפו לא פעם המילים "אין מספיק כסף" והתמזגו להן יחד עם שאר הדאגות שפיתחתי, כיצור קטן המתבגר לתוך המושג הנהדר הזה שנקרא חיים. אני מניחה שאם הייתי נולדת לתוך מציאות שבה כולם היו מגדלים תפוחי אדמה וחיים זה לצד זו במטרה לאכול אותם ולהתרבות, אז לא היו מגיחות דווקא המילים הללו מבין אונות מוחי, אבל כך רצה הגורל ונולדתי במדינת ישראל לצמד הורים ממעמד הביניים ועם היכולת לשיר.

גדלתי עם הנחת היסוד שכאשר אין כסף צריך לחסוך אותו וכשיש כסף כדאי לחסוך אותו ליום שבו שוב לא יהיה. לאחרונה אני מבינה שמדובר במלכוד חינוכי ולא יותר. כמובן שהוריי אינם אשמים, הלא הייתי מגלה, במוקדם או במאוחר, שמעט מאד אנשים שולטים בכסף של כל השאר, והייתי נאלצת לשאול לאן הולך כל הכסף הזה ומדוע. כך או כך הייתי נחשפת לכך שבממשלת ארצי יושבים כמה וכמה בעלי אינטרסים שמסוגלים לעשות הנחה מאד נדיבה במסים דווקא לאלו שיש להם המון ובו בזמן להגדיל את אחוז המס אשר משלמים אנשים כמו הוריי.

אני אישית אינני משלמת מס, בינתיים [איני עונה על הקריטריונים]. אך אם נתייחס למסים אשר אין איש מאבחן אותם כמסים, אז אני בהחלט משלמת את המחיר, כמו כל אדם אחר פה. לדוגמה כשאני יושבת במסעדה, תמיד אני נאצלת להשאיר טיפ של 15% כי אם אשאיר פחות, או חס וחלילה לא אשאיר בכלל, תרדוף אחרי המלצרית ותאמר לי שהתשר הזה הוא המשכורת היחידה שלה. כלומר, לא מספיק שאני משלמת כסף ומע"מ על האוכל, אני צריכה לשלם למלצרית משכורת? למה שבעל המסעדה לא לשלם לה ויחסוך ממני את המס הזה? או למשל כשאני שרה ברחוב תל אביבי, העירייה מצפה ממני שאשלם אגרה כלשהי על פיסת המדרכה שתחת חסותה, על אף שאני חיה במדינה שלא נותנת לי כלום בתמורה לזה שאני עומדת ברחוב במטרה לעודד את החיים ואת הרגשות המתלווים אליהם [כן, אני עומדת שם גם בשבילי, ברור!].

מאד התפלאתי שבמחאה החברתית בקיץ 2011 לא קם מאהל של מלצרים, כמו שהתפלאתי כמה קשה היה לאמנים להתאחד לכדי העברת מסר ברור מאד שיתפקד כקולו של העם. היום אני מבינה שלא היה זה פלא, אלא שפשוט הייתי בהלם, ושלא ניתן לצפות מחבורה של אנשים החיים תחת חוק ישן שמיד ידעו כיצד לפעול במסגרת חוק חדש וטוב יותר אשר מנסה להיווצר באמצעותם. כנראה שכולם כמוני, מתרגלים מאד בקלות למצב של נוחות, ורק לאחרונה מתחילים להבין את המלכוד החינוכי הזה שבו כולנו חיים משחר ילדותנו.

לפעמים הפואנטה מאד ברורה, ולפעמים לא. לפעמים סיפור אחד הוא המשך לסיפור שסופר לפניו ולפעמים המילים פשוט מופיעות על הדף כדי שיהיה להן איפה לגור. במקרה של מה שאני כותבת פה, איני מוצאת צורך בפואנטה, כי מה שאני אומרת אמור להיות ברור לכל מי שהצליח לקרוא את מה שכתבתי עד כה. אני יכולה לנסות לסכם עם משפט מחץ אשר מסביר בבירור את המלכוד הזה שעליו אני מדברת, אני יכולה לנסות להתיימר לומר שאני יודעת מהו הפתרון לבעיות הללו שאני מעלה שוב ושוב, אך אני מעדיפה שקוראיי יחפשו את התשובות בעצמם.

סוף

צילום תמונת כובע מהעמוד הראשי // טל צ’יקורל

אלבום אחרון- שלמו כמה שבא

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>