Loading | טעינה

נכתב בתאריך 11.12.2012. סיכום חוויית הכלא מעניים פקוחות.

חובות מול זכויות.

אפשר לקבל ספר? שאלתי וציפיתי לשמוע תשובה חיובית, בהסתמך על מה שהצלחתי לדלות בנוגע לזכויותיי מבעוד מועד. אך הסוהרת הסתכלה עליי במבט של כיבסה תועה וטענה שאין סיפרייה בבית המעצר. למזלי, ‘אסיר העבודה’ שבא להציע לי ארוחת צהריים ומצא בי עניין כמעט באופן אוטומטי, שמע את בקשתי ורץ מיד בהשתוקקות להביא לי את הספר שלו. כששב אמרה לו מיד הסוהרת השמנמנה שבכלל אסור לו, אך כנראה שבחרה להחליק לו והסתפקה באזהרה שאם אצא עם הספר מהכלא אז הוא יצטרך לשלם על הספר בעצמו. חייכתי לו תודה והבטחתי שלא אעזוב מבלי להחזיר לו את ספרו. "חיי אהבה" מאת צרויה שליו, חשבתי שקראתי אותו כבר, אבל מסתבר שטעיתי.

אין הרבה מה לעשות בבית המעצר, מלבד לתהות ‘מדוע אני פה’, אלא שלא היתה לי הפריבילגיה הזו כי ידעתי בדיוק מדוע בחרתי להיכנס לכלא. אז העסקתי את עצמי בקריאה, עשיתי קצת יוגה, שוחחתי עם שותפותיי לתא, האזנתי לסיפוריהן המורכבים וישבתי למדיטציות אהבה שלמדתי פעם בספר נהדר אחר*. מעבר לכך, היה לי הרבה מאד זמן דווקא להתעכב במחשבות על תקנות, תקנונים, זכויות אדם, דרכים מקוריות להפר אותן ועל האלימות השולטת על הווייתן של כל אחת ואחת מהסוהרות, ללא יוצא מן הכלל. בשלב מסוים הבנתי שהסוהרות המשרתות שם הן בעצם גם כלואות, ושכל שאר האנשים שם הם קרבנות של חיים רצופי אלימות.

רגע, רגע! מי נחשב קורבן? ילד שגדל בתוך מחנה ריכוז הוא קורבן של אלימות? ילדה שגדלה בבית לחם עם אבא מכה היא קורבן? אישה שבעלה שופך עליה חומצה מחשד שבגדה בו היא קורבן? אדם שהחליט לחזור בשאלה והוריו גרשו אותו מחייהם הוא קרבן? אדם שנכנס לחובות והדרדר לסמים קשים וזנות הוא קורבן? איך מגדירים "קורבן"? מי מחליט? האם אפשר לצפות מקורבן להשתקם ללא אהבה ותמיכה מסביבתו?

כמו שלא נתנו לי להכניס את הספר שהבאתי, כך גם לא נתנו לי להכניס סדין ושמיכה, כך שישנתי על מזרן מטונף והתכסיתי בשמיכה שלא ידעה כביסה מזה הרבה מאד זמן, בהסתמך על הריח שנדף ממנה. נראה לי שמאז שירותי בצבא לא נתקלתי בשמיכה כזו דוחה [לפחות אז דרשו מאיתנו לנער אותה בעקשנות בטענה שבריאותינו חשובה מכל]. כשביקשתי סדין מהסוהרת נוכחתי לדעת שבעשרים וארבע השעות הראשונות אינני זכאית לשום דבר מלבד אוכל ולשלוש סיגריות. מעניין שאת ההתמכרות הזו איש לא מנסה להפסיק. תהיתי לעצמי מדוע התקנות הללו נגלות בפניי רק כעת ומדוע איני זכאית לשום דבר מלבד ליחס משפיל עם כניסתי המפוארת לבית המעצר, אך עדיין לא מצאתי תשובה שתניח את דעתי.

כששאלתי את מנהלת האגף בעת שחרורי "מדוע הסוהרות פה כל כך אלימות?", היא ביקשה שאגדיר לה אלימות. אמרתי לה שאבדוק בויקיפדיה, אז הנה: "אלימות היא התנהגות כוחנית, בין אם פיזית, פסיכולוגית או אחרת תוך כדי פגיעה או כוונה לפגוע בבני אדם, בע"ח, צומח או חפץ דומם כלשהו…".  לאחר חמש דקות, בעת שהמתנו לבחורה מהאפסנאות שתמצא את חפציי האישיים, הפניתי את תשומת לבה לחבורת הקצינים הצועקים אחד על השני בחדר ממול ואמרתי "הנה, זו אלימות". תגובתה היתה "זו לא אלימות, זו אסרטיביות מוגזמת!".

לסיכום

אנשים, כולל אותי, עושים לעצמם הנחות על ימין ועל שמאל וממציאים הגדרות שיספקו את הצרכים שלהם לזמן מה. יופי לנו. אך כמו במלחמת היהודים בפלשתינים [ולהיפך], כך גם במלחמה על האלימות הרוחשת בינינו, מעגל האלימות לא יכול להשבר אלא אם כן מנתבים לשם הרבה מאד אנרגיות תומכות של שמחה ואהבה. אפשר לצחוק עליי ולומר שאני חיה ב"לה לה לנד" ורוצה כל היום לקיים מעגלי חיבוקים, אבל האמת הפשוטה היא שאני לא. כן, החיים שלי דבש ואני נוטה לטפח את חלומותיי ולהתעקש על מקומם בעולם, וכנראה שלא הייתי חולמת להיות זמרת אם לא היה לי מה לאכול, אך לא אפסיק לחלום על היום שבו לכל ילד בעולם תהיה הזכות לחלום חלום דומה לשלי. מי יודע, אולי עד אז כולנו נסתפק במועט, תהיה חלוקה הוגנת של משאבים, ילדים לא יהיו רעבים, מכונות יעשו הכל במקומנו ולא תהיה בעיה גדולה כל כך אם כולם באמת ישבו במעגל מחובקים וישירו ביחד שירים על רגשות.

סוף

מה קורה איתך היום, קפסוטו? 

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>