Loading | טעינה

[נכתב בתאריך 28.6.2012]

תרבות רחוב

על אף שהחלטתי מראש השנה כי אין לי כוונה להסתובב באירועי לילה-לבן-ת"א מצאתי את עצמי ברחבת הבימה, ממתינה ליריית הפתיחה. השעה היתה 20:25 ומאחוריי כבר הספיקו להתקיים אי אלו אירועים המצביעים על התרבות הלקוייה במדינתנו ועל שלטון החוק המנתב אותה לאן שנוח לו בהתאם לנהליו הטיפשיים. מאחר ולא הזמינו אותי להמנות עם המוזיקאים המופיעים נעמדתי להקשיב לתדרוך המשטרתי, הסודי מסתבר, שנערך באמצע הרחבה שוקקת החיים. פסלי רחוב, מתופפים, בלוני ענק, מאבטחים זוהרים, שוטרים, מוכרי מים, אספני בקבוקים, להקת כלי זמר לצד צמד מתופפים וכמובן צרכני תרבות החינם אשר הסתובבו חופשיים ונראו כבטוחים שכך בדיוק אמור להראות אירוע של אמנות ברחוב.

(בקטע הווידאו: פיסות נבחרות מתוך ראיון עם כתבת נחמדה מעכבר העיר בנושא נגינת רחוב והסדרתה האין סופית בעיר תל אביב)

חוק

בכל מקרה, בעודי מתמקמת לצד השוטרים, אלו אשר אמורים להעניק לי תחושה של בטחון, פנה אליי מנהיגם השרירי (או השמנמן, איני בטוחה) והחל לקיים איתי שיח פורה במיוחד. אני מניחה שבעבור זה בהחלט היה שווה להפסיק את הנאום חוצב הלבבות אשר בליבו נכנסתי באין מפריע."אפשר לעזור לך?""לא תודה, אפשר לעזור לך?""אני מבקש ממך לעזוב את הנקודה""לא תודה, אני רוצה לעמוד פה""גבירתי, אני מבקש ממך לעזוב את הנקודה"

"אתה יכול לבקש אבל זכותי לעמוד פה". ואז הוא דרש ממני להקליט את השיחה ("תקליטי, תקליטי!") ואמר עוד איזה משפט מורכב כלשהו אשר לא בדיוק הבנתי את פשרו התחבירי לאור הבעת הפנים ההולכת ומתלהמת שהופיעה על פרצופו. לא זוכרת אם זה הצחיק או הפחיד אותי יותר, אך המסר שרצה להעביר סירב להגיע עד אליי ונותרתי עומדת במקומי. אולי השוטרים מסביבו הבינו הכל. אולי. ואולי הייתי צריכה לדעת שסביר כי להתנהגותי הסוררת עשויות היו להיות תוצאות שאינן לרוחי. התדרוך המשיך כאילו לא קרה דבר ובתומו, כשפניתי להמשיך בדרכי, הוא קרא אליי לבוא אליו. באתי.

"אפשר תעודה מזהה בבקשה?"
"לא. למה אתה מבקש ממני תעודה מזהה?"
"כי מבחינת החוק יש לי זכות מלאה לעקב אותך לתחקיר לצורך זיהוי" (תשובה מרתקת).
"כן? בגין מה אתה מעוניין לעקב אותי? אתה יכול להראות לי את החוק שמאפשר לך לעקב אותי ברגע זה ממש?"
"יש לי חשד שאת הולכת להפר את הסדר!"
"באמת? בחורה קטנה כמוני עם נקודה על המצח מעוררה בך חשד שכזה? מדוע? מה בדיוק עשיתי?"
"הקשבת למידע סודי!!!"
"מה סודי? אתה עומד באמצע הרחוב וחשוף לכל מי שמעוניין להקשיב, אם בא לך שלא יקשיבו אז תמצא מקום אחר לדבר בו על דברים סודיים. תראה לי את החוק שמאפשר לך לעקב אותי ברגע זה ממש!"
(פאוזה דרמטית)
"יש לך מזל שאין לי זמן לזה כרגע, אחרת היית כבר כבולה באזיקים בדרך לתחנת משטרה, לכי לדרכך." גם אחרי שהוא "שחרר אותי" הוא צעק לעברי איזו הזמנה צינית לבוא להקשיב לשיחתו האישית עם איזו שוטרת חמודה, אבל אמרתי לו שהעובדה שהיא מחייכת הופך אותה לבלתי מתאימה לתחקיר שאני עורכת. עזבתי את הנקודה.

אלימות

לגל האלימות המלווה את המחאה החברתית בתקופה האחרונה יש השפעה ניכרת על חיי היום יום שלנו, אך אני גם מבינה מאיפה הוא נולד. אני גם יודעת כי גל האלימות הזה הוא רק גל קטן בים גדול שבו לכל טיפת מים יש תפקיד חשוב, ומי שמופתע מאד אז אולי זה הזמן לפקוח עיניים. הרי רבים מהאזרחים פה יושבים בנוחות עם האייפון שלהם על החוף, מאזינים למוזיקה מסחרית חסרת עומק הנובעת מתוך רמקול דל כשבידיהם עיתון מושחת שנדחף לידם בחינם. אותם אנשים צופים על הים הגדול, נחים מחייהם הבלתי מספקים ומצפים שיגיע הגואל ויעשה קסם גדול שיוציאם מעבדות לחירות, כך שיוכלו להניח מאחוריהם את אלו הרודפים אותם על בסיס יומיומי.

פרעה, [היטלר], אסאד, ביבי, שטייניץ, חולדאי, כולם אותו חרא. חבורת גברים שכלתניים המנסים לשלוט בכל מה שהסביבה מייצרת, לטוב ולרע. ובעודם עובדים ב"רשות" הציבור הם נמנעים ביסודיות מהתמסרות לכל תהליך אשר מטרתו לצמצם את הפערים בחברה ועושים כל שביכולתם על מנת להמשיך ולהסתיר מאיתנו את העובדה, הפשוטה והמפחידה כאחד, שכולנו נפלאים ומיוחדים.

סוף

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>