Loading | טעינה

[נכתב בתאריך 29.4.2012]

הערת המחברת: פוסט זה ארוך במיוחד ואינו מציג מידע נוסף כגון ווידאו או תמונה. העניין הוא שהאמת טובה אך מכאיבה כאחד ופוסט זה נועד להציג את התהליך, גם בהעדר הגהה אמנותית ומקצועית של עין חיצונית. [אשמח אם תתקנו אותי על שגיאות הכתיב או שתספרו לי אם פגעתי בכם במילותיי, באם דבר שכזה יקרה, חלילה וחס]. קריאה מהנה.

בשבועיים האחרונים קרו בחיי מספר דברים שהיוו עבורי אסמכתא סופית ובהירה, עדות אנושית של ממש, לכך שהשיטה ששולטת על חיי/חיינו באזור הזה של כדור הארץ, הינה רקובה. כמובן שלא מדובר בתובנה חדשה אך המאורעות אשר בהן הוצבתי ע"י בוראת עולם (אמא אדמה) כשחקנית ראשית אכן מבקשים שאגייס את כל כשרוני ואוציא לאור את כל המידע הזה אשר יושב אצלי במגירות נפשי ורק מחכה להזדמנות הנכונה כדי לצאת. להלן עדותי מהשבועיים האחרונים.

ביום רביעי האחרון ה-18.4 בשעה שמונה וחצי לפנות בוקר התייצבתי בבית דין לתעבורה בת"א, מול השופטת ט’ "הנכבדת", כדי לדון בדו"ח שקיבלתי על סך 250 ש"ח ובו כתוב כי יכולתי לאבד שליטה על הרכב. השוטר עצר אותי בעודי רוכבת על אופנועי עם בידורית בין רגליי, זו שבעזרתה נהגתי להופיע במרחב הציבורי [ברחוב], עליה סטנד המיקרופון שלי, זה שבעזרתו מונח המיקרופון מול פי בעת שאני שרה ברחוב ועל הגב שלי גיטרה ועליה כובע, זה שאיתו אני מקבצת כסף מקהל המאזינים "השבוי" כדי לקנות בשר בשוק, לשלם לשיננית ולשם עוד מיני פעולות שאני נוטה לעשות בעזרת כסף. כן, נכון! הסטנד אכן בלט קצת מכל כיוון וכנראה שלו הייתי נדחפת בין מכוניות שלא כחוק, ודאי הייתי יכולה לאבד שליטה, אך זהו לא בדיוק המקרה שלפנינו.

בכל מקרה, התייצבתי ל’ישיבת ההקראה’ שבה השופטת מבררת מדוע אני רוצה להשפט ומקריאה בפניי את החוק. כנראה שבאמת אין דרך אחרת עבורי באמת לדעת מה החוק אומר לגבי זכויותיי כך שאכן יש צורך בישיבה שכזו כחלק מהתנהלות משפט במדינתנו. על כל מקרה שאלתי הרבה מאד שאלות , כהרגלי הטוב, אפילו יש שיאמרו יריתי אותן מבלי משים, אך כנהוג במדינתנו בעלת "התשובה האחת" לא קיבלתי מענה על אף אחת מאלו. נו טוב, כנראה שהתשובות ידועות מראש ואכן מיטיבות עם כולנו כל כך, כך שבאמת אין צורך לספק תשובות ממין חדש. בכל אופן, להלן חלק משאלותיי: מדוע אני צריכה לשלם 1/8 מהמשכורת החודשית שלי על שסיכנתי את חיי? האם גם כשאני הולכת על המדרכה וכמעט נופלת אז  עליי להענש בדו"ח של 250 ש"ח? (ומה אם אמעד וגופי ייפול על קבצנית תמה במרום גילה וכתוצאה מכך תמות, מה צפוי לי אז?) האם כשביבי נתניהו מסכן את חייו או עומד לאבד שליטה על חייהם מליוני תושבים, גם הוא מקבל דו"ח על סך 1/8 מהמשכורת שלו? לא? למה? ומדוע אני מחוייבת לשלם לממסד את הדו"ח כעבור 90 יום אבל כשאני מופיעה במועדון  תל אביבי ממוצע אני מקבלת את הכסף שלי בתנאים של שוטף + 90 + כמה שבא להם ואם לא בא להם אז לא חובה? (האם גם הם מחוייבים לשלם דו"ח של 1/8 מהכנסותיהם כאשר הם עוברים על חוק?).

באותה תקופה שבו קיבלתי את הדו"ח, גרתי באוהל ברוטשילד, או ליתר דיוק שהיתי מרבית מהיום ומהלילה במשרדים של "אגודת אמני הרחוב" [המאד לא רשמית] אשר הוצבו כאקט מחאה ממש ליד השירותים הכימיים ברחוב בר אילן (משלא הוצע לנו משרד מכל גורם שהוא). בנוסף, בקיץ ההוא פירקתי בית ביפו, נפרדתי מבן זוג אחרי תקופה ארוכה, הופעתי ברחוב לפרנסתי (כרגיל) ודיברתי באדיקות עם כל אדם שנכנס למאהל שלנו כדי לשאול "על מה המחאה החברתית?" עד שלא נשאר לי קול. הייתי כל כך צרודה כמו שלא הייתי מאז הטיול האחרון שיצאתי אליו עם הצופים בכיתה ד’ ובנוסף הייתי כל כך מותשת מההתלהמות הבלתי פוסקת שבדיאלוג עם הישראלי הממוצא אשר נכנס אליי למאהל, שואל אותי שאלה ואינו טורח להקשיב עד לסוף המשפט, כאקט בסיסי של כבוד מינימאלי. בקיצור, נחמד.

כל זאת ועוד על מצבי הרגשי בזמן המחאה לא ממש עניין את השופטת הנכבדת, בדיוק כפי שלא עניינה אותה בקשתי להקליט את המשפט ברשמקול שהבאתי, בטוענה שבמערכת המשפט איש לא טורח לכתוב פרוטוקול מהימן שבאמת משקף את כל מה ששני הצדדים טוענים במשפט עצמו, למען הצדק הטוב ומתוך ניסיוני האישי כנשפטת מין המניין. היא אמרה שהיא לא ערוכה לכך, כמו שניתן להבין ממילות הפרוטוקול הכתוב בכתב ידה הפרוע: "איני מכירה את המבנה, לא יודעת שיש כזו".

היום ה- 29.4, הבקר שלי נפתח בבית משפט אחר בת"א עקב דו"ח נוסף מאותה תקופה, הפעם על כך שהחניתי את רכבי בשדרת רוטשילד, על השדרה, בדיוק כמו כל "שאר" ניידות התקשורת אשר עשו בדיוק כך. בעודי צועדת אחרי הפקידה, אחרי צאתי מין אולם השיפוט, עצר אותי אדם שהיה עד לוויכוח הסוער שנערך לעיני כל קודם לכן במבואת בית המשפט , ביני לבין עו"ד מטעם העירייה, אשר כל עניינה הוא להציע לי הסדר ולהסביר לי כי אני טועה ואשמה ולעורר אצלי פחד כדי שכשאכנס לכבודו מבלי עו"ד צמוד אז לא יהיה לי אומץ להתעקש על עניין מהותי כזה או אחר. האיש הטוב  פנה אליי ואמר: "על כמה הדו"ח? 500? קחי 250ש"ח כי עמדת פה גם על שלי!". הזמנתי אותו להופעה הבאה שלי במועדון צוזמן (יחד, בגרמנית) בחג האש היהודי אשר התקרב והסברתי לו כי הוא מוזמן ביותר כמו כל שאר הקהל שלי, לשים ב"כובע" שלי כמה כסף  שיראה לנכון וזאת רק לאחר שיישמע אותי שרה. בירכתי אותו לשלום והשארתי לשימושו הבלעדי את הכסף אשר הציע לי כתמיכה באותו הרגע.

הסכמתי לעסקת ההסדר/טיעון שהוצעה לי, לשלם את כל הסכום בתשלומים החל מחודש יוני. על אף שלרוב אני מתעקשת על מקומי, אני מניחה שהפעם שיטת ההפחדה שלהם עבדה גם עליי. (לפני חצי שנה קיבל בית המשפט בישראל החלטה להגדיל דו"חות לכל בני האדם אשר מבקשים להשפט "ללא סיבה מוצדקת". מעניין). באמת  אין לי כל עניין להקלע למשפט אחד נוסף במדינת ישראל בצורה שבה עובדת המערכת כיום ויותר מכך, אני מבינה היטב שהסיכוי שההתייחסות לעניינים המהותיים אשר אני מעלה לסדר היום תהיה אפסית וכי הסיכוי שיגדילו לי את הדו"ח (כי אני מבזבזת לשופטת את הזמן ולמערכת את משאביה היקרים) הוא גדול מנשוא, כך שאת הכסף שאני עושה ברוטשילד אני מעדיפה להוציא על כרטיס טיסה חד כיווני וסלאם על ישראל, כמו שאומרים. הרי למערכת אין כל אינטרס לבוא לקראתי כאשר אני טוענת שהיא מושחתת ורקובה מיסודה. מובן, כנראה שזה גם נכון לגבי המערכת האישית שלי כי גם אני איני מגיבה טוב לאדם שטוען זאת כלפיי,  אך לפחות אני לא מנצלת את הכוח שלי כדי לפגוע בחירות של איש מלבדי. במעמד שפיטתי, באמת שלא רציתי להותיר לעצמי כל אפשרות נוספת למרוד בעניין זה כי בפעם האחרונה שעשיתי כן הגיעו פקחים מטעם עיריית ת"א לבית הוריי ואיימו לעקל רהיטים מביתם. למה מבית הוריי? אה, זה פשוט!! כי אין לי בית מאוגוסט והוריי, אותם אנשים טובים אשר נתנו לי מעל ומעבר, מסכימים להלין אותי בביתם ולתמוך בי בשנה ה-32 לחיי. במילים אחרות, אני רשומה במשרד הפנים תחת כתובתם כי מעולם לא עשיתי צעד נועז כל כך כמו להצהיר על כך שבאמת אין לי בית במדינת ישראל ושמצבי הכלכלי לא מאפשר לי זאת. מה שכן, הבטחתי לעצמי בהן צדקי שהשבוע אלך למשרד הפנים ואכריז על עצמי כחסרת דיור, כי איני מאמינה שהוריי צריכים לשלם שקל אחד נוסף על המרד שאני בוחרת לעשות בעקבות החינוך הטוב שנתנו לי, זה אשר לימד אותי לעמוד על זכויותיי הבסיסיות בחכמה. זוהי האמת מעיניי שלי ואלו הן העובדות היבשות על חיי. מבחינתי המערכת יכולה לרשום לפניה שאני שומרת על בתים של אנשים שנוסעים לחו"ל או לקחת לי את האזרחות. בכיף, אני יכולה לתת את הדרכון שלי למישהו שפעם גר פה וגורש? אולי הוא ירגיש טוב יותר פה מהמקום אליו גורש, אולי.

בפעם האחרונה שביקשתי מהמערכת לפתור לי בעיה בנוגע לעניין מהותי הנוגע לחופש העיסוק שלי, כמוזיקאית אשר בחרה להוציא את מרכולתה לרחובות העיר תל אביב, מצאתי את עצמי בודדה במערכה ולתפארת מדינת ישראל. מה שהיה בקצרה הוא שכתבתי מכתב לנכבדים בעיריית תל אביב ובו ביקשתי להמציא לי ולאמנים כמותי, אישור להופיע ברחובותיה כדי שנוכל לעבוד בשקט מבלי הסיכוי שיגיע פקח מטעמם וייפגע לי/לנו ביום עבודה בטענה כלשהי שמצביעה על כך שאין לי זכות אמיתית להתפרנס ממוזיקה ברחוב. המכתב הוביל לכך שיואב גולדרינג  מסיעת עיר לכולנו ראה לנכון להעלות את הנושא לסדר היום, וכך היה. הנושא הועלה לסדר היום בתאריך 14.2.2011 ובו הועלתה להצבעה הדרישה לאפשר הופעות רחוב ואף לאפשר לאמן-מופיע למכור את מרכולתו הרוחנית (דיסק למשל) במידה וזוהי חלק מפרנסתו. תגובת העירייה היתה כן לאפשר נגינה אך בשום פנים ואופן לא למכור דיסקים, כי הרי מדובר ברוכלות. התנגדתי להתנגדות הטיפשית הזו מאחר ולא הסכמתי להתקפל במקום הזה של מכירת הדיסקים, מתוך ניסיוני האישי המצביע על כך שמבלי למכור את מרכולתי הרוחנית ברחוב איני מסוגלת לסגור את החודש [מה גם, אדם שיוצא מהופעה שלי עם דיסק זה בדיוק כמו אדם שיוצא מהופעת לוליינות מוצלחת עם חיוך על הפנים]. מה גם לא ראיתי כל סיבה הגיונית למנוע ממני למכור דיסקים אם אלו עוזרים לי להגיע לאזניים של עוד אנשים וכך עוזרים לי להתקדם במקצועי. בסופו של דבר, הוחלט פה אחד להקים וועדה שתיקח על עצמה להציע פתרון הולם לבעיית הרוכלות הזו ש"הם" מציגים בפניי כטיעון הלום בעיניהם ולחזור להצבעה נוספת עוד לפני יציאת המועצה/העירייה לפגרת הקייץ (2011).

בהמלצת יואב, אשר כנראה הבין היטב כיצד עובדת "השיטה" העקומה במחוזותינו, מצאתי את עצמי במשך חצי שנה מתרוצצת כמו משוגעת כדי להקים "אגודה", מנסה להסביר בכל כוחי לכל הגופים והאמנים שפגשתי בדרכי את המלכוד הנוראי שבשיטה השוררת על החופש שלנו ועד כמה חשוב לנו שנפעל יחד כדי לשנות את המצב. המלצתו כמובן לא היתה שאתרוצץ ואהפוך לפוליטיקאית בעוד אני אמנית, אך המסר בנוגע לציפיות המערכת ממני ועל סוג השיח עבר בריש גליי.

כעבור כמה חודשים לא ניראו סימנים להקמת הוועדה אז דרשתי לקיים פגישה עם מי שהיתה מחליפת ראש אגף תרבות זה שהיה אמור להיות בראש הוועדה, ויואב נאות לבקשתי וקבע פגישה שכזו. מדבריה של הגב’ צלילית מהעירייה הבנתי בעיקר שאם אני רוצה לקבל אישור קבוע לנגן ברחוב אני צריכה להביא לה מודל מאירופה שיאפשר לה לתת לא רק לי את האישור הקבוע הזה שאני מתעקשת כל כך לקבל. הרי לא ניתן לתת רק לתמר קפסוטו אישור שכזה [ובצדק!!]. שאלתי אותה האם זהו אינו תפקידה של העירייה כמשתמע ממסקנות הישיבה שהיתה, אך נעניתי בתשובה ממין "לא" אשר היתה מקודמת היטב בתוספת תירוץ מפולפל של  ’עד שראש אגף תרבות לא יוחלף או יבריא (שיהיה בריא) הוועדה לא יכולה להחליט דבר’. כששאלתי אותה האם היא מאמינה שאני אמורה לעבוד על מודל שכזה ללא תמורה כלכלית נאותה, נעניתי בחיוב + תיוג של החבר המוכר  "אין מה לעשות, ככה זה". יפה מאד!! סוף סוף משהו חיובי, באמת התגעגעתי. בקצרה, נגזר עליי לחכות לפחות שנתיים מרגע שאפתח עמותה (כי מדבריה, אגודה זה כבר לא ממש עובד, למעשה) ורק לאחר שאאגד סביבי קהילה שלמה כדי להוכיח שאכן מדובר בקהילה של אמני רחוב ושאני לא סתם שרלתנית שמתלוננת בפניה, אוכל סוף כל סוף לקבל הכרה כאמנית רחוב חוקית במדינת ישראל. כמובן ש’תלוי’ ו’אם’ ו’רק אם ימצאו לנכון’. כמו שנאמר ‘כשנגיע להר נראה איך כובשים אותו כך שיעבוד הכי טוב עם האינטרסים שלנו’.

(כדי שנוכל להמשיך בקריאת מאמר זה  ללא קושי, "ווש" זוהי מילה שהמצאתי ואינה קיימת בשפה העברית. מטרתה לתאר מצב ריגשי מיוחד שלרוב מכיל רגשות כגון: עצב, כעס או קנאה).

באותה פגישה, דאגה אותה אישה טובה [באמת] לציין בפניי גם כמה עצות אישיות, מתוך רצון בטובתי אני מאמינה, עצות אשר לדאבוני אכן נרשמו בפרוטוקול קטן שמצוי בתוך זכרוני הטוב שבאמת אינו מטעה אותי, כמו ששלמה המלך מציין בשירו. היא טרחה כל כך והזהירה אותי כי סביר מאד שאתקל בדרכי באמנים אשר ייפתחו עליי עיניים ויגידו לי שאני גרועה ושאני צריכה לצפות לכך מראש  כי בטוח ישימו לי מכשולים, אז שאני לא אתפלא. ווש! תודה על המידע המעצים ותודה לי על שאני חכמה מספיק כדי לראות היום שזוהי אינה דרך לעבוד ושאני מבינה מדוע לא. הייתי מצרפת וידאו מאותה פגישה אך כמובן שהיה אסור לי לתעד את הפגישה בעירייה ללא אישור מיוחד, בדיוק כפי שאסור לי להקליט משפט למען פרוטוקול הולם שמהווה עבורי הוכחה לעדותי. מעניין מי נותן אישורים לכזה דבר, ‘המחלקה לחקירת תוכניות לטווח ארוך’? או שמא ‘הוועד לטיפול בזכויות האזרח הפשוט אל מול המערכת’? או אולי "צוות הביקורת של העירייה". מצחיק איך שהמערכת נותנת לעצמה לבקר את עצמה ושאנחנו נותנים לה לעשות כך.

אתמול, שבת בשעה 12 בצהריים, הגעתי למתחם התחנה כדי לקיים את הופעת הרחוב החד שבועית שלי במקום היחיד בעיר כיום המאפשר לי חשמל, קביעת תאריך ושעה מבעוד מועד ואף מציע לי שמשייה טובה שתגן עליי משמש הצהריים היוקדת. חשוב לציין כי לפני שהועלה עניין אמני הרחוב לסדר היום במועצת העיר לא היתה כל אפשרות לאמני רחוב להופיע שם והם נידרשו להביא אישור כלשהו מהעירייה, אישור שככל הנראה אינו קיים לכל מי שאינו מירי אלוני. עוד חשוב לציין, כי ב-15.2.2011, קיבל מנהל מתחם התחנה טלפון מאגף רישוי עסקים ובו הורה לו לתת לאמני רחוב להופיע ושרק יידאג שלא יימכרו דיסקים. בשלב הזה נכנס לתמונה אמן הרחוב הטוב מ’ וקיבל על עצמו לארגן (ללא שכר, כמובן) אמני רחוב שיופיעו במסודר בשטח בכל יום שבת. למען הרקע הטוב, מ’ החמוד, כמוני בדיוק, נזרק לא פעם מהמרחב הציבורי כך שכמובן קפץ על ההזדמנות בשמחה. מי שביקר לאחרונה במתחם התחנה בימי שבת, לבטח נחשף לכך שמ’ עושה עבודה מרהיבה וכמיטב יכולתיו הטובות, מכל בחינה אפשרית ועל אף המגבלות אשר בהן הוא נאלץ לעבוד.

כשעמדתי לצאת מהבית להופעתי המתוכננת עשיתי  אסמס זריז  לאותו המנהל האמנותי "שלנו" במרחב הציבורי הנ"ל, במטרה רק להבין איפה בתוך המתחם אני אמורה מבחינתו להופיע. קיבלתי תשובה ויצאתי לדרך עם תחושת ההקלה הזו שמתקיימת אצלי כל פעם שאני יודעת שבסוף היום יהיה לי איך לסגור את החודש הקרוב. כשהגעתי למתחם גיליתי שליד הפינה שנקבעה לי מתקיימת הצגת ילדים שהעירייה אירגנה וכי אין כל סיכוי שניתן להופיע במקביל כי זה ייצור קקפוניה בלתי רצוייה. התקשרתי למ’ ויחד הבנו שהעירייה לא תיאמה את זה מולו ושידיו כבולות בכל הנוגע לנקודה אחרת שהצעתי לעבור אליה, אז נאלצתי לספוג את המכה ולהמתין לרגע שבו אוכל להתחיל להופיע באיחור של שעה וחצי.

אחזור להיום, כדי לסכם את מה שנאמר עד כה בנימה אופטימית אשר מסכמת ומצביעה על כך שאיני, אחרי הכל, לבד במערכה. משהגעתי חזרה למרכז העיר והתיישבתי ב"קפה סוניה" כדי לעבוד על המחשב, קיבלתי טלפון מאחת משותפותיי להקמת עמותת אמני הרחוב של ישראל וזו הביאה לידיעתי את מה שפורסם בסופ"ש האחרון לגבי עצירת מופע הרחוב של מירי אלוני בשישי האחרון. היא סיפרה לי כי הכתבה אשר בה נתקלה הציגה אמן נוסף (בשם בדוי באופן מפתיע מאד) אשר העלה את השאלה "למה למירי אלוני יש אישור ולי אין?" בנוסף חשפה הכתבה כי כנראה שרבים השכנים בכיכר מגן דויד אשר מתלוננים דרך קבע כי היא מפריעה את מנוחתם האישית וכי כנראה הפקח פינה אותה כי לא רצתה להנמיך את היותה מטרד ציבורי. מה שהכתבה לא ציינה זה מהי החווייה של אמן רחוב במדינת ישראל ועד כמה מסורס הוא נוטה להרגיש אל מול כל סיטואציה חוזרת כזו של טענה כזו או אחרת כלפיו. לשמחתי ועל אף שמעולם לא הייתי מעריצה גדולה של מירי אלוני, דווקא יצא לי לראות את הופעתה במרחב הציבורי "החופשי" ויש לי הרגשה כי מעולם לא הופיע פקח שבידו מודד דציבלים בדלת אחד מהשכנים המתלוננים, כדי לבחון האם באמת מדובר במפגע על פי חוק. יתר על כן, אני סבורה כי לו היתה למירי אלוני אפשרות לעבוד ימים נוספים ובעוד מקומות היא היתה מאד שמחה ואז אולי גם השכנים לא היו מתלוננים כל כך הרבה ומירי היתה מתפרנסת לצד מוזיקאים רבים נוספים שבאמת היו שמחים על אפשרות שכזו, עם הופעתו של הנוהל החדש של העירייה [זה שמאפשר]. אנא אל תתקנו אותי אם אני תוהה ושאיש לא יגיד לי שאני טועה כי מדובר בסברה ואין לי כח לשמוע את המילים "את טועה" לפחות שבוע ימים מעכשיו.

לסיכום, חוקים זה טוב ויפה, ממש כמו המושג "מדינה דמוקרטית", אך לא אם אלו נועדו רק לצורך כך שהמערכת לא תיפול וכדי שלא ייפלו איתה כל האנשים המושחתים אשר מנהלים אותה וישארו בלי עבודה. חוקים זה טוב ויפה למהירות בכביש או למצוות כגון ‘לא תרצח’ או ‘לא תגנוב’ אך לא אם נועדו רק כדי שהמערכת לא תצטרך להתמודד עם בעיות מהותיות אשר עולות בנוגע לתיפקודה ובנוגע לאופן בו היא משרתת את תושביה, כולם ככולם.  המהפכה של שנת 2012, כידוע לכל, התחילה מאדם ששרף את עצמו מול בניין העירייה בטוניס לאחר שהחליט כי אינו מוכן לחיות ככה עוד רגע אחד נוסף, בעולם הזה שבו לשוטרת מטעם החוק יש זכות להכות אותו אל  מול כל חבריו ולהחרים לו את המאזניים, אלו שבעזרתן  הוא מוכר בשוק בצורה מהימנה ירקות ללקוחותיו. אחינו במצריים ובסורייה מבקשים חופש בדיוק כמו מירי אלוני, כמו השכן שמתלונן עליה, כמו האדם שהציע לשלם מחצית מהדו"ח שלי הבקר וכמו כל אדם שאומר בשמחה כי המחאה חוזרת הקייץ ובגדול. ההבדל היחיד בינינו לבינם הוא שהם שבויים בשיטה אשר רואה לנכון להפיל פצצות אמיתיות על כל מי שמעז למרוד, או גרוע מכך מערכת שבה לאישה עדיין אין זכות בחירה. הבדל מהותי ביסודו, אני מסכימה, אך את זה נשאיר לפעם אחרת.


Bookmark and Share


כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>