Loading | טעינה

[נכתב בתאריך 23.3.2012]

תחילה

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי מהלכת ברחובות תל אביב בתום יום ארוך שהושקע בו לשמחתי לא מעט כושר גופני, שהתבצע בנוחות אין קץ ובעזרת השם. לא, לא. סליחה. בעזרת האופניים הירוקים שהוצבו ברחבי העיר, בסיוע המיסים שמשלמים תושביה ממעמד הביניים ועל חשבון התמיכה באמנים הרבים שחיים בה בקושי. חשתי שמחה בלב, מהסוג שמרגישים אחרי שמצליחים להפיג כעס מאוד גדול ומצליחים לראות את חצי הכוס המלאה גם של הדברים שמקוממים ומרתיחים אותנו. לאחר שצוברים ניסיון בעבודה, מבינים שהפרדה זה דבר חשוב בחיים. למעט בחתונות, באוטובוסים ועל מדרכות.

כשנכנסתי לרחוב מלצ’ט שבו מתגורר חבר טוב ושותפי לשעבר בהנחת היסודות לאגודת אמני הרחוב של ישראל, עצרו אותי שני נערים והציעו לי בלון. הם שלפו את הבלון מתוך עגלה גדולה מאוכלסת במאות בלונים דומים והגישו לי אותו בארשת פנים משועממת להפליא, כזו שיכולה להיות רק לילד שגדל בתרבות של שפע שכוונותיה הטובות נשכחו מזמן. לא רק זאת, הבלון היה לא מנופח וארוז בשקית שקופה של ניילון דמוי צלופן, והיה מצורף אליה איזה נייר פרסומי עם לוגו ענק של עיריית תל אביב. בקיצור, מאוד לא מפתה ועם שום מסר שיכול לגעת בלבי פגוע השיטה.

רעיון נולד

אני חושבת שבכל יום יש לי איזה עשרים רעיונות לפרויקטים מגניבים שהייתי שמחה להוציא לפועל, אך בסופו של דבר אני דולה אולי רק אחד טוב ואיתו אני הולכת, אחרי שמחקתי מהרשימה את כל הרעיונות שמפריעים לי לסגור את החודש או שמצריכים ממני כסף שאין לי. לפעמים אני טורחת וכותבת מכתב בקשה לכסף או לשווה ערך לכסף. אך לרוב אני פשוט מניחה לרעיון להתבשל עד לרגע שבו יווצרו התנאים לביצועו על הצד הטוב ביותר.

בכל מקרה, לאחר שהבנתי כי נגזר על שני הנערים החביבים לשלשל את הבלונים הארוזים בתיבות הדואר של התושבים ולא לחלק אותם סתם כך לעוברים ושבים, נזכרתי בפרויקט אותו הגיתי שבוע קודם לכן. הרעיון היה להסתובב בעיר ולחלק בלונים מנופחים לכל ילד שירצה. וכיון שכל ילד רוצה בלון, הצעתי שנכתוב עליהם מסר כלשהו בתקווה שיגיע אל הוריהם, למקרה והם שכחו עד כמה הילדים שלהם והרגשות שלהם חשובים לכולנו.

אפילו הגדלתי ראש והצעתי שבכדי לממן את הפרויקט שלנו, נוכל לחלוק שניים בנטל – שאחד מאיתנו ינגן וישיר והשניה תחלק בלונים ולהיפך – וכך אולי אף נאסוף קצת תרומות ואף נגיע לסכום כספי שיאפשר לקנות בשר לשבת, או משהו דומה. חשוב לציין כי לא חשבתי לרגע שעיריית תל אביב תהיה מוכנה לממן לי בלונים למטרה כזו, כי תמיד אין לה כסף או יכולת להחליט להשקיע את "כספה" דווקא בזה, כך שאפילו לא הצעתי.

נהלים ומגבלות

בפעם האחרונה שפניתי לעיריית תל אביב בבקשת עזרה, כלכלית ורוחנית, באיזה שהוא עניין שנוגע לאיכות חיי כאזרחית- יוצרת בעירה, מצאתי את עצמי מתרוצצת כמו משוגעת במשך חצי שנה, מנסה  להסביר בהתלהבות לכל האמנים שפגשתי בדרך את המלכוד הנוראי שבשיטה הקיימת ועד כמה חשוב שנפעל יחדו כדי לשנות את המצב. למה כמו משוגעת? כי בפגישתי הראשונה עם צ’ מהעירייה (לשעבר רק רכזת אמנויות), הבנתי מדבריה שכדי לקבל תמיכה מהעירייה עליי להמתין לפחות שנתיים. ורק לאחר שאפתח עמותה ואאגד סביבי קהילה שלמה, כדי להוכיח שאכן מדובר בקהילה ושאני לא סתם מתלוננת, אהיה זכאית לתמיכה. אולי. ווש!!!

באותה פגישה עם צ’ היא לא הסתירה ממני את דעתה וטרחה להזהיר כי מאוד סביר שאתקל בדרכי באמנים שיגידו לי שאני גרועה ושאני צריכה לצפות לכך שיערימו בפניי מכשולים, אז שלא אתפלא. ווש! תודה לצ’ על המידע המעצים ותודה לי שהלכתי עם עצתה בכל הכוח. ככה הבנתי איך לא לעבוד יותר לעולם. הייתי מצרפת וידאו מהפגישה בעיריית תל אביב אך כמובן שנאסר עלי לתעד אותה ללא אישור מיוחד. מעניין מי נותן אישורים לכזה דבר – המחלקה לחקירת תוכניות לטווח ארוך או מחלקת שקיפות?

ביקורת הכרחית

טוב, אז אחזור לנערי הבלונים שמטעם ראש עיריית תל אביב לשנת 2012, כפי שניתן להסיק מהפרסומים שהעירייה מקפידה לפזר בכל פורמט פרסום שהיא בוחרת להמציא לצורך אירועיה. בהתחלה ביקשתי מהם את הטלפון של המעסיק שלהם וסיפרתי להם בקצרה על הרעיון שלי. אבל מיד התחרטתי ואמרתי לעצמי שכבר אפנה בתלונה לעירייה כמו שאני רגילה לעשות. איחלתי להם שתמיד ימצאו דרך להפגין את נוכחותם באופן מעצים, לא משנה מי מעביד אותם, ופניתי לדרכי. לא הספקתי לעשות שלושה צעדים והשני צעק אחריי: "הי, רגע! איך נוכל לפנות אלייך בעתיד כדי שתייצגי אותנו?". הסברתי לו שאיני עורכת דין ושאין לי כל כוונה לייצג אותו באופן פרטי ושאני מאמינה שאוכל לעזור לו יותר אם אכתוב שיר או יצירה אחרת ושזו הדרך שלי להגיע לאנשים נוספים עם העניין אשר מציק לשנינו. הוא התאכזב קצת אבל סיכם את שיחתנו בכבוד ובבגרות שהפתיעו גם אותי: "את יודעת מה? שיהיה לך אחלה ערב ותודה". רק כשנפרדנו שמתי לב שעל הבלון, אותו ניפחתי בכוחות עצמי, היה מודפס באותיות גדולות: "מרתון ג’ילט תל אביב". ולא שום מסר משמעותי אחר שראוי היה להגיע לתודעת הבעלים של תיבות הדואר.

לפני יומיים, כשקראתי באוזני אמי את מה שכתבתי ב-3.8.2012, בנוגע למעמד הנשים בעולם, היא התלוננה בפניי שאין לי שום דבר חיובי להגיד ומאוד נעלבה, לשון המעטה, מזה שכל מה שאני חושבת עליו זה איך שגדלתי. דיסקסנו קצת את עניין העברת ביקורת ההדדית שבינינו, והגעתי למסקנה שיש משהו בדבריה והחלטתי להתייחס לכך בכובד ראש.

תודה

אז אסיים רשימה זו ברוח שונה מאשר תכננתי, ואומר תודה לעיריית תל אביב על דברים שעשתה בשנים האחרונות. על שהיא מקפידה שיהיו בעיר אירועי תרבות לכל נפש; על שיצרה עבורנו שירות אופניים נהדר שמעודד אנשים לעשות ספורט ולא לנוע עם רכב בתוך העיר; על שהיא מנסה לפתח את התחבורה הציבורית שתהיה נוחה יותר; ועל שהיא לוקחת לתשומת ליבה את המחאה שמלווה את מציאות חיינו בארץ ומנסה להפוך את החיים בעיר לנוחים יותר, עבור כולנו.

וכדי להעניק משנה תוקף לתודה שלי, אסיים – ועכשיו באמת – בברכות ואיחולים לעובדי העירייה, פקידים/ות ובכירים/ות כאחד, שימצאו בעצמם/ן את האומץ והתעוזה להבחין באנשים הטובים המסתובבים בעירם ושימצאו את הדרך לגרום לנו להרגיש רצויים, חשובים ורציניים כאשר אנחנו פונים אליהם בנושאים מהותיים שעל הפרק, ולא ידחו אותנו ויציעו לנו להיעזר בוועדות שבראשן לא יושב בדרך כלל איש יצירתי, כזה שאינו פועל מתוך אינטרס כלכלי או פוליטי.

אני גם רוצה לאחל להם שיגיעו במהרה להבנה שרשות עירונית אינה הגוף הכי יצירתי בעולם ועל כן עדיף יהיה אם יציעו תמיכה אמיתית למי שעוסקים ביצירה כדרך חיים ומעוניינים לטפח את העיר בה הם פועלים, גם אם אין להם כוח שמבוסס על יתרה אימתנית בבנק. ועוד אני מאחלת שעיניהם הטובות של הפעילים באגפי התרבות והרישוי להיפתח לבקשות וליוזמות הופעות חינם, בגן לוינסקי למשל, לטובת קהילות נזקקות שגרות בדרום העיר, שחיות על קצבאות הביטוח הלאומי.

ברכה

מי ייתן וכולנו נזכה במהרה לשינוי הטוב, כך שישפיע על שמחת החיים של כולנו, ללא הבדל דת, מין, העדפה מינית, גזע, סוג דרכון או מעמד כלכלי. ואיש באמנותו יחיה.

ווידאו המצביע על כך שהכל אפשרי, על אף שמספרים לנו שלא.

סוף

אהבתם? רוצים לשים לי שקל בכובע? יאללה, סבבה.. מי אני שאגיד לכם לא. הנה פה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>