Loading | טעינה

להתגלגל בנשמותינו [נכתב בתאריך 10.5.2012]

אם מישהו ישאל אותי מה לא בסדר עם החברה שלנו, ודאי אוכל למנות את הבעיות כולן בעשרה סעיפים, לפרק כל סעיף למספר הקשרים ואף לתעדף מבין כולם את אלו הדורשים טיפול מיידי ביותר בעיניי. אני מאמינה שאפילו הייתי יכולה למצוא בכל בעיה פרצה שהפתרון לה יכול להקנות למישהו מניה חזקה מאד בבורסה ליהלומים. אבל לדבר זה קל ובמיוחד כשמדובר בסתם מישהו ששואל. הרי כשמדובר בהתלהמות גרידא אז המצב הזה, התלונתי העיקש, אין בו כדי להוכיח מהו השינוי שאנו מחפשים והוא רק פותח דלת לעוד ועוד בלבול. למעשה, זה דומה לילד מתבגר שגדל להורים שלא לגמרי לקחו אחריות על עצמם ומוציאים את תסכולם על ילדיהם, כמוצא מהיר ונוח לכל בעיה שנוצרה בחייהם כי מעולם לא טרחו לטפל בה בעצמם. כלומר, הילד יכול להתלונן בפניהם עד מחר, אך כל עוד הוא לא ישים את המילים בפניהם מבלי כל הכעס, העצב והאשמה המתעוררים, לא יצליחו להבינו. ובכלל עוד לא התחלתי לדבר על רצון.

[קצת מוזיקה ונמשיך. כי מגיע לנו לצפות בקליפ הזה לפני שאני ממשיכה לברבר עם הרעיונות שלי]

מספר שאלות

אז מה כן בסדר בחברה שלנו ועל מה יש להודות? איפה באמת יכול להיות גרוע יותר ואיך זה באמת משתקף מול בחירותינו ורגשותינו "האישיים" ? האם יכול להיות טוב יותר? מה יכול להיות טוב יותר בדיוק? איך? זה קשור למה שרע? למה? מגיע לנו? באמת? לכל אחד בנפרד או לכולנו יחד? האם אנחנו יחד או שאנחנו מתאחדים בעיקר כשרע לנו? כלומר, מתי עובר הקו הזה שבין יאוש לתקווה ואיך אלו מהדהדים זה בהקשריו של זה? עד לאן יכול ההד הזה להגיע ומתי אני חווה שמנסים לשכנע אותי ובוחרת לפרש את התחושות שלי כאמת אחת ויחידה, מין מציאות המתגוררת בי באותו הרגע ממש?

בית

אני יושבת על המיטה בתנוחה לא תנוחה (ואחר כך אני מתפלאה שכואב לי הצוואר) ונזכרת בביקור האחרון שלי במכתש הגדול לפני חודש בערך. יצאנו בשבת בלילה וחזרנו בשני לפנות בקר, כך שזו היתה חופשה קצרה במיוחד, במצפה הזה שאליו ציפינו כל כך להגיע. לעומת השעות הספורות שעמדו לרשותי הספקתי אינספור דברים, בתוכם פגשתי לראשונה הן דמות אחת נוספת של עצמי והן דמויות נוספות מחוץ לי אשר השתקפו דרכי בכנות תהומית ושלווה, והציבו מראה טובה מול עיניי.

כל דמות לבשה שמחה, סיגנון לבוש ואומץ לב משלה, כמו שבכל דמות עלה קונפליקט שונה בשיחה מולי וכל אחת ניסתה לפתור אותו בדרך שהיא מכירה ומגדירה כנכונה. ובכל זאת היה גורם מקשר בין כל הדמויות כולן, וזה התבטא במגמת הגבריות אשר חלשה עליהן כחוק טבע האדם. כלומר היו גם נשים, אבל הן הופיעו לעזרתי בדרך אחרת לחלוטין. למצחק*, זה איכשהו סבב כל הזמן סביב פעילות הקשורה לאוכל או למשקאות (*למצחק –על משקל ‘למעשה’). פשוט נראה לי כי בהחלט ניתן ללמוד עליי מפרסומים אחרים של יצירות פרי עיטי, כי אין לי כל הכרח קיומי בלעדי לבלות את שעות הפנאי שלי במטבח דווקא, אך בסופ"ש הייחודי הזה מצאתי את עצמי נמלטת למקום הזה משלא חשתי נוחות או צורך לעסוק בכל יצירה מסוג אחר, בתנאים אשר היו במקום.

אנשים

ניתן לומר בהחלט שכל אחד מאיתנו "נקלע" לאותו האזור מסיבות אחרות לחלוטין, אך התכלית שלשמה הגענו היתה דומה מאד ואולי אף הגורם המקשר את כולנו מלידה. התארחנו אצל דניאל אשר מתגורר שם בגלל שהוא אוהב לרקוד ואוהב את המדבר וכי שם ניתן להשיג את שניהם. נתן הגיע לישון על הספה כמנוחה משביל ישראל (לא הכרנו אותו עד אותו ערב), דן בא כי התחשק לו מאד להצטרף, צ’רצ’י בא כדי לג’מג’ם ולהיות עם אנשים שהוא אוהב ואני הגעתי כי צ’רצ’י התעקש בפניי כי איני חייבת לבטל את החופשה רק בגלל שאין לי איזושהי מטרה מוגדרת של משהו שאני רוצה להשיג מהנסיעה. חמוד שכזה, הוא אמר כי טוב לנו לפעמים לנוח מכל זה. צודק. אני חייבת לציין כי הרוב הגדול של הדמויות טובות-הלב הללו הגיעו לחיי לא יותר משבועיים קודם לכן ואני בהחלט מאמינה שאת כולן פגשתי כבר בגלגולים קודמים, משהו באנרגיה המוכרת והרצון לפתור יחד קונפליקט ישן נושן.

אפרופו גילגולים… מחד, אני יודעת שרבים האנשים שאינם מאמינים בכלל בגלגול נשמות, אז מהם אני רוצה לבקש להתייחס לדבריי כסיפור מעניין ותו לא ורק לומר שמבחינתי בהחלט ניתן להשאיר את המילה ‘גלגול’ רק להקשרים כגון: צחוק, ילדים המשחקים בחדר עם מזרונים מקיר לקיר או לכל הקשר אחר שהמילה מעגל יכולה לעורר. מאידך, אני יודעת על מספר לא מבוטל של אמונות אחרות אשר גם הן נותנות לנושא זה תוקף במילים ואני חייבת לומר שאם היתה שפה אחת בעולם, כנראה שהיינו יכולים לסכם את זה יחד במשפט מורכב אחד שעם זאת שהוא מורכב הוא יכול להיות נהיר לרוב הגדול של בני האנוש, שלא כמו סעיפים של חוקי תעבורה כמו אלו המצויים במדינת ישראל או במדינות הדומות לה, במובן הזה.

לעניין

בקיצור, מה אני מבלבלת את המח על גלגולים, זה זמן סיפור ויש לנצל את מרחב הדף בחוכמה! אז על מה דיברנו? תלונות, אמת, חופשה, אמא אדמה (מכתש), גלגולי נשמות, דת. אם כך, לפני יומיים ניצבתי שוב מול המחאה החברתית בישראל, זו שממשלתנו מנסה להדחיק תוך שהיא מפעילה כל ‘טריק’ שמוחה הדל מסוגל להמציא. הפעם לראשונה באתי לשם אך ורק כאמנית ולא כמקימת אגודה סטייל פוליטיקאית בהווייתה. כלומר, באותו הערב היתה לי אג’נדה אחת והיא להשפיע על האנשים העומדים מולי מבלי להכנס איתם לאיזושהי מלחמת אגו ומבלי לקדם איזשהו רעיון ספציפי ומוגדר, מלבד שיריי. כשאני חושבת על כך, אפילו לא ציינתי את שמי או השתמשתי במיקורופון לטובת עוד מילים, כפי שאני נוהגת לעשות. הקראתי שיר, לאחריו שרתי עוד אחד, ואז ירדתי מהבמה, מה שמצביע מבחינתי על שינוי גדול שיצרתי בעצמי, שינוי שמתוכו נולדה אפשרות של השפעה ישירה על אנשים בעזרת יצירה נטו ובעזרת המסר שמגיע איתה.

הבעייה היחידה שהופיעה מולי היתה חוסר הקשבה והעובדה שלא משנה מי שר או דיבר ועל מה, עלו מהקהל קריאות נואשות לצדק חברתי. כאילו שאנחנו בגן חיות שבו החיות מבקשות להתחלף בכלובים אך אינן מוכנות לחדול מגערותיהן ולהקשיב לאלו המנסים לארגן את החילוף המיוחל. אז מה לא בסדר עם החברה שלנו? כלום. לא יודעת. משהו לא בסדר? יש משהו שמפריע למישהו?

סוף

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>