Loading | טעינה

[נכתב בתאריך 13.6.2012]

פרולוג

בחלומי שבעטיו התעוררתי, הגיח אבי לפינת מגוריי בסלון והעיר אותי משנתי כדי לבשר לי שהרכב שלו נגנב. באותם רגעים ספורים של שיטוט בנבכי תת-המודע שלי, הספקתי גם להביע דאגה כנה לרגשותיו על אף שנדמה היה לי כי הוא מבשר שאזל החלב, גם להריץ בראשי מחשבות על כרטיס האשראי שנשאר בתיק ששכחתי לאסוף מהרכב, גם לכעוס על שהשארתי שם את התיק וגם לנזוף בעצמי על שאיני לומדת מהטעויות שלי ו"מה יהיה עם ההלוואה ועם האלבום". התעוררתי בתחושה שהבנק שלי עומד להתמוטט היום. המחשבה נקטעה אך ההרגשה נותרה מחוברת בחוט בלתי נראה לעיניי המשכימות לפרק זמן נוסף של שלוש שניות, ואז נרגעתי למראה תיקי המפורקד נינוח למרגלותיי, וניסיתי לתהות על פשרו של החלום.

סיפור בית יומיומי

משיצאתי מהסלון לתחום המטבח חשבתי לתומי, שבדומה ליום אתמול, אבי לא ידבר איתי ויעדיף להתמיד בעלבונו על שהעזתי לדרוש ממנו התנהגות חברתית כלשהי, למען יחסים בריאים עם האנשים שהוא אוהב. על אף שלא דרשתי דבר ספציפי הוא פירש את רצוני כרצונו ובתמורה התמיד ביכולתו המרשימה לזרוק מילים שטניות חסרות בסיס. כנראה כך היה לו נוח לנסח את התנגדותו על שאני מנסה לחנך אותו בגילו המופלג. מעניין שזה הדבר שניסה לעשות תמיד, אלא שהפעם טרח להטיח בפניי לראשונה, ככלי למיקוח, את העובדה שהתייאש ממני.

מאוחר יותר בבוקר הצטלבו דרכינו במטבח והבנתי שבחר בסופו של דבר לא לנטור טינה. הוא דיווח ששמע אותי שרה ברדיו ואף פירט בגאווה, זו שלרוב מנסה להסתיר ממני, איזה שירים השמיעו. עוד סיפר על שיחת הטלפון שקיבל השדרן מנהג מונית שגילה לו כי הוא מחזיק אלבום שלי ברכבו ושהוא מאוד אוהב אותי. כבחלום, לא היה בפניו שום רגש שאינו רלוונטי לדיווח שלו, אז יצאתי מנקודת הנחה שהוא מחל על כעסו ושמבחינתו הבית יכול לחזור לסדרו.

סיימתי את ארוחת הבוקר, אחרי שהתמודדתי עם קבוצת הנמלים שחדרה לביצת העין ועם הימצאותן של כמה משערות ראשי בתוך המחבת. משנסתיים השיר היפה ההוא של פאניק אנסמבל ונותרו רק פטפוטים שמשתדלים להיאמר בקלילות, כיביתי את הרדיו וחזרתי לחדרי. תוך כדי הכנות לסדר היום, שיניתי תוכניות והייתי צריכה לתכנן שעתיים שלמות מחדש, מה שהביא אותי מיד להמציא מלא דברים שאפשר לעשות, אך מבלי להקדיש דקת מחשבה לשאלה "מה אני באמת רוצה לעשות?", וזה, אפשר לומר, יצר בלבול לכשעצמו.

לאחרונה אני מרגישה מין צל כבד מרחף מעל לכל החלטותיי. האם מדובר בהשתקפותם העייפה של הוריי בי? או, מה שסביר יותר, שמדובר בי, פשוטי כמשמעי? עובדה שלמרות שדירת הוריי עמדה לרשותי היום, לא הצלחתי להניע את עצמי לעשות דבר מבין הדברים שתכננתי. ובכל פעם שהוריי הטובים נכנסו למרחב המחייה המשותף מצאתי סיבה טובה להיראות עסוקה. מדוע? כי אם אין לי בעיה מהותית עם רגעים של חוסר פעלתנות משווע, מדוע חשתי צורך להיראות אחרת מולם? האם זו אשמה?

נאה דורש נאה מקיים, אך לשקר פנים רבות. אמנם ניחנתי בפיזור דעת שאותו אני מייחסת לרוב לעובדה שדבר מסביבי לא נעשה במלוא תשומת הלב או מתוך הבנה של מהות התהליך. אך אני גאה לומר כי באופן עיקש למדיי אני מגלה שוב ושוב שרק לי יש את הכוח לשנות בתודעתי את צורות ההתמודדות שלימדוני כל חיי. למען האמת זו עבודה בלתי פוסקת שמצריכה ממני להסתגל מחדש לתכונות שכבר שכחתי כי נמצאות בי, כמו אורך רוח, הקשבה וסבלנות.

מוסר השכל והלב

אנשים ניחנו בכישרון המצאה שלרוב מנוצל לרעה, כך שתמיד תהיה סיבה טובה לצעוק ולברוח. ואכן, אני משכנעת את עצמי שיש דברים שייפתרו באופן טבעי ברגע שאעזוב את בית הוריי ואת מולדתי אחוזת הדיבוק. אך מאז ההשכמה ועד לישיבה בבית הקפה השכונתי, נטייתי הטבעית היא ליפול לאותן פינות חשוכות שרודפות אותי בחלומותיי. והמסקנה שלי היא שאם ברצוני לראות אור, עליי להביאו בעצמי.

סוף

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>