Loading | טעינה

[נכתב בתאריך 12.3.2012]

פרולוג

אף אדם מעולם לא אמר לי איך עליי לגדול ומה עליי לומר, או על אילו תנאים נכון שאתעקש ואיך נכון להתעקש. אך משום מה תמיד ציינו בפניי בגאווה גדולה איך לא לגדול ומה עליי לא להיות ומה אסור לי לומר ועם מי לא כדאי שאפגש. אולי בכלל אי אפשר לומר למישהו איך לגדול. ובכלל, לגדול זה אסור כי במושג גדלות טמון כל כך הרבה אגו. ואגו עושה בעיקר מלחמות. אז אם אפשר שלא, עדיף.

כי מה עדיף? לצמוח כחלק מהטבע ולהזין את עצמי? או לכלוא את הטבע שלצידי כדי שלא יפריע לי בתכניות שהגיתי במוחי הקטן והעקשן? ומה הקשר בין מוחנו לבין לבנו, מי יכול לומר? האם יש קשר?

מה יותר חשוב?

(תמונה מעיניו של שבע)

קצת היסטוריה מזווית עיני

מאחר והמוח שלנו, של כולנו, עשה דרך ארוכה בהתפתחותו בעידן האחרון, נראה לי שאני אישית מעדיפה לצמוח כחלק מהטבע ולמצוא את הטעם בחיים הללו, כאן ועכשיו, מאשר להיות כלואה בתוך הסבר סבוך שיצר בשבילי אדם החי על פי פרשנות שהוא עצמו נתן לספרים שנכתבו על ידי אבות אבותיו לפני מאות ואלפי שנים. אני לא כל כך יכולה לדעת מה הוביל אותו אדם קדמון לחשוב שאני רק צלע מגופו ופשוט להסיק מכך שהוא יכול להניח אותי בבית פנימה, מבלי שאתנסה בבחירה בכוחות עצמי. יכול מאוד להיות שהאישה הקדמונית העדיפה להישאר עם התינוק/ת שלה ושלחה את הגבר שלה להיאבק על פרנסה, ופשוט לא עצרה לחשוב (מה שלא היה מקובל גם ככה) שבזמן שהיא מגדלת את הילדים שלהם, הגבר שלה יצא לחרחר ריב ולהלחם על "כבודם" גם בעבור בצע כסף, אשר כמובן, ישמש אנשים אחרים להרוג את הילדים שלהם בעתיד.

היום

כשנסענו בחזרה מהקונצרט של התלמידים של אמא שלי, עמדנו ברמזור. כשהתחלף האור ברמזור והרכב שלפנינו לא התקדם, צפצפה אמי לאוויר העולם משהו כמו שבעה צפצופים רציפים תוך שהיא משקיעה את כל כוחה ביד הלוחצת. לא מספיק זה, היא גם קינחה בהסבר המעמיק שלפיו היתה חייבת לצפור על מנת שהנהג יידע להבא שהרמזור הזה הוא מאוד קצר ומעכשיו יחשוב היטב ויידע שהוא מפריע מאוד לממתינים מאחוריו לזנק קדימה כשהרמזור מתחלף לצהוב.

האם יכול להיות שהאישה הראשונה בעלת המוח הגיעה לעולם לצדו של בעל-המוח הראשון ולא כתוצאה ממנו? יכול להיות, אבל אני לא בטוחה. שהרי אם בעל ידע מסוים מעביר את הידע שלו ליצור חושב אחר, ומצליח – בעזרת אלימות או בלעדיה – לשכנע אותו שהידע שלו הוא הנכון מכל הידע שנצבר אצלו, אז יכול להיות שהאישה באמת התחילה לחשוב רק אחרי הגבר.

אם בכל זאת אשתמש לרגע בשכל הישר שקיבלתי עם בואי לעולם, גם אגב כך שגדלתי במדינה מודרנית ו"דמוקרטית" שכזו, נראה שהאדם ההוא בכלל נוצר מתוך האשה ולא להיפך. אך אני מוכנה להתפשר. והפשרה שאני מציעה ברגע מרגש זה היא שבני/ות האדמה הראשונים שהשתמשו במוח כתוצאה מהתפתחות אבולוציונית – שאותה באמת לעולם לא ניתן יהיה להסביר עד תומה, לא בעזרת מדע ולא בעזרת דת – נוצרו ממעשה אהבה בין גבר לאישה. וכנראה שללא שתי דמויות אלו, לא היה המין האנושי אנושי כל כך.

כשאמא שלי אומרת, שבתגובה להתנהגות גסת הרוח של אבי, כלפי עצמו וכלפי העולם, היא שותקת, אני יכולה להבין שיש בזה קמצוץ של הכלה ועדנה. אם כי אני חייבת להודות שמעולם לא הרגשתי שאלו התכונות אשר אמי וסביבתה דאגו לחזק ולהעצים באופייה. יתר על כן, אני חושבת שאמא שלי פשוט לא מודעת לכך שכשהיא שותקת בתגובה להתנהגות שאינה הולמת, היא מעודדת אותה ואף גרוע מכך – נדבקת בה מבלי לשים לב.

יום אחד

אין ספק שעל מנת ליצור שינוי גדול כל כך בקרבנו תידרש הקרבה גדולה מכולנו. יש שקוראים לזה ערבות הדדית, יש שיקראו לזה בשם אחר או שיעדיפו בכלל להימנע מהגדרות ויתמקדו בעשייה. כמו כן, יש אנשים שיגדירו ערבות הדדית כיחסי תן וקח פשוטים ולאחר מכן יסתבכו עם מילים כמו "כסף" ו"מגיע לי" ו"מגיע לו" ו"זה תמורת זה". ויש שיגדירו זאת כריקוד שיתופי אשר מעצם היותו כזה משפיע על הסביבה באופן קסום שמילים לא יוכלו להעבירו. אישית התנסיתי בשני המצבים ואני יכולה בהחלט לומר שאני מעדיפה את ההגדרה של ריקוד משותף.

אני בהחלט מבינה עכשיו – אחרי שהבנתי את המלכוד שבו אשה חיה משחר קיומה – שעל אף התנאים שמציב לי אדם זה או אחר, זוהי זכותי המלאה להציב תנאי חדש לריקוד משותף. ובכך להשפיע על המציאות סביבי, שתתחיל להיראות כמו אותו ריקוד טוב ומעצים שעליו אני חולמת כל חיי.

ערבות הדדית

הקונוטציות למלה ריקוד שעולות אצלי כישראלית מן המניין, הן לצערי דלות וחסרות מעוף. אולי אני מחודשת (ההיפך ממיושנת), אבל ריקוד שבו כולם קופצים "יחד" שעה שווילון גדול מפריד בין שני המינים וברקע מוזיקה ששרים רק גברים בצידו האחד של האולם, פשוט עושה לי חשק לקבור את ראשי באדמה ולצעוק בקול גדול. למזלי הרב, ובלי כל קשר לרב כלשהו, גיליתי שיש ריקוד יפהפה, אחרי הכול, והוא מתקיים בפאתי בניין קטן בתל אביב ובו שתי ישויות רוקדות במרחב, במקביל זו לזו כשהן מכבדות זו את המרחב הפרטי של זו. אמנם ישנם סיכונים בריקוד ממין זה, אולם אני חושבת שכיום יש לרשותנו מספיק בהחלט כלים להתמודדות, כלים שאינם מצויים דווקא בתפילה שנכתבה לפני מאות שנים.

היום כשנסעתי עם אבא שלי במונית, התרעמתי בפני נהגה, שחזר פעם בתשובה, על כך שדרש ממני לברך על האוכל, בעוד שאני – מתוך כוונה להתחשב בצרכיו כנהג המונית ומתוך כבוד לרכושו – רק ביקשתי רשות לאכול במושב האחורי. בעודי יורה את דעותיי בכיוונו, חשתי עצב גדול ועימו תהיה: איך אצליח להסביר לו שהוא אינו יכול לומר לי שמקומי בבית פנימה, שהוא לא באמת יכול לומר לי איך נוצר האדם כיון שהוא לא היה שם כשזה קרה, ושזה גם בסדר לא לדעת? איך אוכל להסביר לו שעליו להבין כי היחס שלו כלפיי ושלי כלפיו, בזה הרגע ממש, משקף את מצבה של המדינה שלנו ושל יחסנו למדינות מסביבנו? איך אוכל להראות לו עד כמה אנחנו והאחים שלנו בסוריה דומים אחרי הכל אלה לאלה? וכיצד הדעות שבהן אנחנו מחזיקים מבית מונעות מאיתנו להתחבר לרגשות הכי אנושיים שלנו, ושזו הסיבה לכל המלחמות בעולם?

איך אני יכולה להסביר את כל זה מבלי להשתמש במילה לא ומבלי לקרוא לזה צדק חברתי? איך?

וזו תמונה שממחישה איך אני נראית כאשר איני עוסקת בריקוד

(תמונה מעיני רפי אלמלם המוכשר והטוב אליי)

סוף

ולמי שיש עוד עניין, אז שיחה מקיר הפייסבוק שלי בנושא נשים ומגבלות

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>