Loading | טעינה

נכתב בתאריך 12.3.2012]

מלחמה

לפעמים פרץ טוב של דמעות, כאלו שמגיעות מכאב אמיתי שנותר רק בי, הן התשובה לשאלה מדוע חשובה שמחה. היום כשאבא שלי רצה לשמוע את הסיפור שלי על איך אני מתכוונת להפסיק לעשן נוכחתי להבין שהוא לא באמת נכון להקשיב לי וזה הפריע לי מאד. כשהפניתי את תשומת ליבו לזה באופן הכי רך שהצלחתי לסגל לעצמי, הוא התעצבן והערים עליי את קולו, כהרגלו. הסתכלתי לו בעיניים, הישרתי מבט עם הרצינות המצרית שלמדתי ממנו, בוא בזמן חייכתי קלות ואמרתי לו "לא". נוכחתי מיד לדעת כי הוא עדיין לא בדיוק מבין מה אפשר לעשות עם זה.

אחרי זמן מה משהחליט לחייך אליי חזרה ורק אחרי שאמר ברכות "כן, אני רוצה להקשיב" הוא מיד אמר "אבל בלי כל הסיפורים מסביב, בלי לסבך" עם אותו מבט קשה אשר בכוחו הוא לא מתבונן במראה מידי בקר. בשלב הזה היה לי שוב קשה אבל החלטתי לראות בזה אתגר, והפעם לא החזרתי לו באותה החרב, זו שהוא צופן בידי כל הסובבים אותו כדי שיוכלו להלחם בו.

קרבות הסיום

היה זה הוא אשר סיכם את השיחה יפה "לא רוצה לשמוע על זה יותר, תלמדי לדבר לעניין!" ואני החלטתי לנשום את האנרגיה שלו ומיד לשחרר אותה חזרה, לכיוון השטיח, זה שהוריי היו חייבים לפרוס מקיר לקיר בהוראת בית המשפט בגלל שאמא שלי שרה בבית לפרנסתה ושהשכנים לא ידעו לבקש יפה, וסיימתי אני את השיחה, בחיוך לעולם מבפנים ומבחוץ, אך משום מה לא מצאתי את הכח לחייך גם אליו.

בשלב מוקדם יותר של היום הוא החליט להוציא מהבויידעם את הציורים הישנים שלו, מהתקופה שבה זכר שכח היצירה טמון קודם כל בו. הוא שמר לי ציור אחד בצד ואמר "ידעתי שתאהבי את זה", בהחלט! מרגש ועשיר בעולמו הפנימי הבלתי נודע לי, הנאלם. הוא סיפר גם על הציורים של הנשים הערומות ואיך שבעברו כחייל, המפקד שלו אסר עליו לצייר דברים כאלו בגלל שזה נחשב היה לדבר שאינו מכובד. יכולתי לוותר על מה שהיה לי לעשות ולקפוץ על ההזדמנות לעבור איתו על הציורים כפי שבטח קיווה, אך העדפתי להמשיך להתאמן כמתוכנן כי עמד להגמר לי ה"זמן סלון", מה גם הצעתי לו לעבור עליהם יחד בזמן אחר אבל הוא מיד לא רצה.

תירוצים תמיד יהיו ולעולם לא נבין את הורינו ואת כל המשמעויות המסתתרות מאחורי כל אחד מאיתנו בשיחה, אבל נראה לי שאם לא ננסה אין סיכוי שנדע. נכון, שואה היתה, היהודי הטוב לא נוסע בשבת, סתיו שפיר מכסה הומלסים בשמיכות בלוינסקי, לספר "הדובון לא לא" יש דווקא מסר חיובי ואבא שלי יכול להמשיך לא לרצות אבל אני לא בטוחה שהוא רוצה לא לרצות ואולי הוא פשוט לא יודע איך לבקש אחרת.

חינוך מחדש

מלמדים אותנו שכסף יביא עושר, שציור של אשה ערומה זה טמא, איך לעשות עסקים, לעשות כבלים, להתעמת עם המוסד (מלשון עמותה;), לקרוא, לכתוב, רוצים שנלמד איך לדעת לדבר טוב אבל בסוף היום הכל נמדד במה שקורה בין אדם לאדם ברחוב.

גם לאלו שלא הייתה להם עמותה משלהם, או כסף, שרתי את שיריי ועשיתי כמיטב יכולתי לתת להם את האהבה שלא קיבלו מעולם. האמת הפשוטה היא שלמשהו יש ערך רק כאשר אנו מחליטים להעריכו. והאמת הפשוטה של המציאות הסובבת אותנו היא שפוליטיקאי ממוצע בישראל, ובכלל הרבה מאד גברים במזרח התיכון, לא יעזו ליהנות בהופעת רחוב מקרית של אמנ/ית טוב/ה כי מקרה כזה פשוט לא קורה. לא, לא "לא מסוגל!" לא רוצה. פוליטיקאי לעולם לא יהיה מסוגל להעריך את הצורך האמתי של הופעת-רחוב-בלתי-תלויה-בדבר בדרך שמזכירה את האופן שבו מוטי ידע להעריכה כשראה אותי מופיעה בקייץ האחרון ברוטשילד, מיד אחרי שניקינו לו את הפצעים ברגליים באוהל העזרה הראשונה, זה שסוף סוף הופיע ככה בשביל מוטי, ברחוב.

שיר 22.2.2012

הכל נובע מבית
והכל כמו כדור אנרגיה בתוך כדור
הכל נובע מבית
וממה שמותר ואסור
הכל מתחיל בי
בלידה, בחוקים שאני ממציאה
ואנחנו בתוך כדור אנרגיה גדול
פס, יציר דימיון ומציאות על מכחול
היהדות אומרת לא לדעת! למה לא!?
אם אחליט לעשות תואר בלימודים גבוהים, הוא יהיה בממשל ודתו(ת)
תמיד אבא שלי רצה שיהיה לי כסף כשאגדל ושאלך ללמוד
אבל אני מאז ועד עולם ידעתי שיש בחיים טעם ועוד.

***

בניית מחדש

לסיום, שהוא מבחינתי רק התחלה, "למה לא" הוא אלבום הבכורה שלי, תעודת זהותי היחידה, יש בו שירים לרוב והוא הופץ  עד כה בעיקר בהופעות רחוב כלצידו הונח על שלט מבד עיתון למה לא קטן אשר הקשר הישיר היחיד שלו למוזיקה הוא שמו והמשמעות של השאלה הזו בחיי הבוגרים. כל אחת/ד יכול/ה לשמוע אותו, הוא שם כשכותבים את השם שלי בגוגל, באנגלית בעברית, לא חשוב באיזו שפה (במקרה זה), העיקר לכתוב את השם בדרככן/ם שלכן/ם.

הרבה פעמים אני חוששת פן לא אדאג אחרת ותמיד יוכלו לשייך אותי לדת היהודית כאמנית בעולם, וכישראלית טובה של ימינו אנו לא בא לי שאיש אחד נוסף יתפוס עליי טרמפ ויאמר לי מי אני. רק בגלל שנולדתי בארץ ושאמא שלי הסכימה להצהיר עליי ככזו? אי לכך ובהתאם לזאת אין לי רצון להשתייך לדת, לא לזו "שלי" ולא לאף אחת אחרת. אם היו מאפשרים לנשים יהודיות לכתוב את הדת, יכול להיות שהייתי מוצאת בה יותר נקודות השקה לחיי, אבל זה לא המקרה.

שאלו אותי הרבה בדרך, למה אני לא הולכת לכוכב נולד או לתכנית השנייה שעכשיו יש, ואני כבר מצפה בכיליון עניים שאולי יום אחד הם יפסיקו לשאול. אולי הם יוכלו להבין שאת הדרך שלי עשיתי אני, לטוב ולרע ועם כל המראות שנחשפו אליי במחילתה, ושבדרך שלי למדתי את כל מה שאני יודעת, כל מה שלימדתי את עצמי ‘לא לדעת בהכרח’ וגם למדתי כי יש לי עוד הרבה מה ללמוד.

אפילוג אישי מאד, לכבוד השקת הבלוג הרשמי

זה הכי קרוב לאמת שאני יכולה למצוא בתוכי נכון לעכשיו וכמו ‘יהודייה טובה’ אני מאמינה שכולם צריכים לדעת אותה וללמוד אותה לעומקה, אבל לפחות אני מאפשרת לסביבתי להקשיב בזמנה החופשי או לקנות דיסק בכמה שבא לה. מוזיקה טובה ויצירה אמתית ואמיצה יש בכל עבר, במועדון המוזיקה הקרוב לביתך, בתחנות רדיו מסוימות ובעיניים של הרבה מאד אנשים ברחוב, אך לצערי לרוב היא תקועה בבויידעם שבלבנו, בתוך דירה שכורה ובלתי נאה למגורים, בעיר גדולה ובעלת הרגלים מגונים עד בלי די.

צריך לפתוח את העיניים ואת האזניים ולתת לכל רגש בנו להיות. איני מרבה להשתמש במילה הזו ‘צריך’, אבל צריך להסתגל מחדש לעושר הצלילי המתוק ששורר בתוכנו כילידות/ים של אמא אדמה ולהסכים לכך שאלו המביאות אותה לעולמינו, הן אחרי הכל רק דמויות שרוצות לעודד אותנו להתמודד עם רגשותינו מחדש.

מטעמי נוחות ואי-ציות לשיטת הכלכלה הישראלית הרווחת והשגויה עד מאד, לטעמי האישי, את המוזיקה שלי אפשר לרכוש ישירות ממני בהופעותיי המסודרות, בהופעותיי.

לחיים.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>